אל תחפש רחוק: לרדת לסיני, להרגיש בהודו

חצי שנה בהודו.
חצי שנה ולא הצלחתי לענות על השאלות שהגעתי איתן, להפך, חזרתי עם הרבה יותר.
הודו היא בית, ואל בית תמיד מתגעגעים, יש משהו בפשטות שלו שמושך אותך חזרה.
חזרתי מוקדם מדי לארץ, אין לי ספק בזה, וכבר אחרי תקופה קצרה בארץ – שכחתי. שכחתי איך זה להיות מלך במקום שאני נמצא בו. לא הבנתי איך ולמה אני לא מצליח להביא את ה'אני' של הודו ל'אני' של הארץ.
שכחתי, אני חייב תזכורת, אני חייב חופשה.

 

"משהו בפשטות שמושך אותך חזרה". בתמונה: אלעד בגואה

 

שמעתי עליה המון, אמרו שהיא מזכירה את השקיעות של אום ביץ' ואת השקט של קודלי, אמרו שגם שם, כמו בהודו, הזמן עוצר (ואם לא עוצר אז עובר לאט).
אמא לא עפה על הרעיון שהבן שלה אולי יחזור בלי ראש, אבל אחרי שנהגתי חצי שנה בוואן בכבישים של הודו, הבהרתי לה שדעא"ש קטנים אליי.
ארזתי דרכון, שנורקל וכמה בגדים ויאללה כוסאומו… סיני!

כל הדרך אל המסוף אני בהתרגשות – סוף סוף קצת חופש מהכלום שאני עושה בארץ!
"סע לאחמד וסעיד בלגונה הגדולה" המליץ לי מישהו, "אחמד וסעיד? זה כמו שתגיד לי לוי וכהן, הם מליונים איך אני אמצא?", "פשוט סע..".

מעבר הגבול היה קליל והנה אני פה, בסיני, ים ומדבר, שילוב שהוא חלום.
נוסעים אל הלגונה הגדולה והדרך מדהימה (נראה לי, לא יודע, ישנתי…), מקבל אותנו איזה הודי עם חצאית, ואני לא מבין למה ההודי מדבר עברית.
"אהלן וסהלן, זה החושות שלכם, תתפנקו…", הוא מציג לנו ביתן עץ קטן ומנורת עששית על התקרה, זולה קטנה בחוץ, וכל זה במרחק שני צעדים מהמים.
כמה דקות אחרי כבר מתחילה לה שקיעה, אומנם היא נבלעת לה בהרים אבל כפיצוי היא פורסת לנו קשת של צבעים היסטריים שמתחברים עם הים.  

חזרתי הביתה, סוף סוף, אני בגן עדן.

 

"מרחק שני צעדים מהמים". צילום: אלעד

 

החושך ירד, הים השחור זרוע בפלנקטונים, המדורה בשיאה. אני מבקש מהבאייג'י המקומי סחלב, אבל משום מה הוא לא מגיב לי למשמע הקריאה. "סורי מיי פרינד, פוסיבול סחלב?", "בטח יא זאלמה", הוא עונה ואני קולט.
אז את הבאייג'י החליף הזאלמה, הגיטרה והג'מבה הוחלפו בדרבוקה וסמסומיה, והאלו-גובי החליף צורה למקלובה – וואלה, אני יכול להסתדר עם זה, כנראה שלגן עדן יש הרבה צורות!

אני מגלגל לי פייסל ואומר תודה, כמה כיף שהמקום הזה נמצא מרחק נסיעה מהבית. כמה טוב שבמרחק נגיעה אני מצליח להיזכר שבהודו הרגשתי מלך של עצמי.

לילה מושלם עבר על כוחותינו. אנשים יפים מבפנים ומבחוץ מנגנים שרים וצוחקים, זה מזכיר לי את הלילה שישנתי בג'איסלמר. אכלנו בידיים והתחממנו סביב מדורה, והשמיים הם אותם השמיים, הנה אני רואה את הדובה הגדולה. נרדמנו, בריזה קלה מכיוון הים, כמה 'מוסקיטוס' ממורמרים ושביל חלב אחד, מעלינו, בענק.

התעוררנו ביחד עם השמש, ולאדון ז'אלמה לא היה צ'אי. קפה שחור חזק, והופ! אל המים!
שנורקלים, אלמוגים, הרבה שקט ומה שביניהם… ומתחת למים, יש עולם מטורף, כמו מסך טלוויזיה שלא נגמר.

במשך שבוע הייתי בהודו, הודו של ישראל.
החברים, האהבה, הדממה, הצחוק, לא להיות חייב כלום לכלום ולהתלבט רק בין קולה למיץ גויאבות.
אין צרות ואין דאגות, אני במימד מקביל.

 

מסך טלויזיה שלא נגמר. צילום: אלעד

אומרים שאין סוף, אבל בסוף צריך לחזור.
קאטם סיני, אבל איך עוזבים? אני לא טוב בפרידות, ואת אותה התחושה הרגשתי בדיוק על הטיסה ממומביי לת"א.
בטיסה לארץ נשארתי ער, מעכל את שעבר וחושב או לא חושב על המחר. גם הפעם הייתי ער והשקיעה ליוותה אותי אל הגבול.
כל הדרך אני מסכם בראש את השבוע שעברתי, אנשים שפגשתי, חוויות שחוויתי, ורגעים שלא אשכח. כמו זריקת אדרנלין המקום הזה, כמו הבית, כמו הודו.
 

נסיעות חזור תמיד מהירות יותר, ותוך שניה חצינו את הגבול.
תפסתי לי טרמפ לכיוון המרכז, ובדרך הורדנו מישהי באשראם במדבר. חניון ענקי ושלט אחד קטן היו בכניסה, רק 4 מילים – come as you are.
אותו משפט שהיה כתוב לי בגדול על הוואן בהודו, אותו משפט שכל כך אהבתי.
 

מבט על החוף. צילום: אלעד

"אני יכול לאהוב את הודו ואת באדולינה ואת ישראל באותה מידה, תלוי איפה אני נמצא", אמר מלך באדולינה, ודבריו הזכירו לי שאנחנו אחראיים לאושר של עצמנו.
נכון, זה משפט נדוש וידוע, אבל לפעמים אנחנו צריכים עזרה מבחוץ שתזכיר לנו…
וסיני פה להזכיר לנו, סיני פה בשבילנו, וגם אני מבטיח לזכור את האושר שלי מדי פעם.

סיני היא סיני והודו היא הודו, אבל השקט של שתיהן, האווירה, הנינוחות מול קו המים, השקיעות שצובעות את הנפש… לא צריך הרבה, רק לעצום עיניים, להתרווח ולחזור אל הודו.
 באייג'י, תמסור ד"ש לזאלמה, אני אביא לך מתכון לצ'אי ועוד מבטיח לחזור.