אמיר והבלשים חלק ב’

בקיץ האחרון יצאתי לאחד המסעות הכי משוגעים שאי פעם לקחתי בהם חלק – יצירה של סרט דוקומנטרי על נושא קצת בעייתי בהודו: רמאים.

הסיבה שבגללה יצאתי הייתה חוויה אישית מאוד קשה שעברה עליי שם ב-2014 וגרמה לי לחזור שוב ולצלם, אפילו שאין לי שום רקע בקולנוע ומעולם לא עשיתי שום דבר דומה.

הכל התחיל בדראמסלה כשפגשתי בחור הודי חביב שהזמין אותי לביתו. ככל שהעמיקה הכרותינו, כך סיפר לי ההודי על עסקי התכשיטים שלו ועל איך הוא נעזר בתיירים במשלוחיו כדי להוריד את עלויות המס. הוא הציע לי להצטרף לעסקים ובתמורה להרוויח הרבה כסף. אחרי שחקרתי קצת ולא מצאתי מידע מחשיד אודות העניין, הסכמתי. הוא נראה מאוד אמין וגם הבוס שלו, אותו פגשתי כמה ימים לאחר מכן בדלהי. החבר'ה נראו רציניים ופינקו אותי יותר משאתם יכולים לדמיין. מלונות, מסעדות, טיסות..הכל על חשבונם כדי לתת לי תחושה טובה ולהשלות אותי.

שוטטתי ברחבי הודו במסגרת המשלוחים ופגשתי הודים נוספים שהיו מעורבים. העסקה יצאה לפועל וכשקיבלתי את התכשיטים לידי, הם אפילו נתנו לי לארוז אותם בעצמי כדי שאהיה שקט.

הבעיות צצו יומיים אחר כך. קיבלתי שיחה מהבחור מדראמסלה שהחבילה נעצרה במכס ושעצרו עוד זוג גרמנים נוסף שכביכול ביצעו עבודה זהה לשלי. כמובן שנלחצתי. נדרשתי להציג קבלות על כל המשלוחים שמן הסתם לא היו לי. אז איך יוצאים מהתסבוכת? קונים הרבה תכשיטים אחרים בכספי הפרטי ומציגים קבלה פיקטיבית על המשלוח. כך שילמתי 6000 יורו. ברור שפה כבר חשדתי אבל הייתי כל כך לחוץ וזו בדיוק נקודת החולשה שהנוכלים יודעים לנצל.

הם אמרו שיש נגדי צו עיכוב יציאה מהודו אבל שיצליחו לשחד פקיד כלשהו ולהוציא אותי מפה. אז עליתי על מטוס לגרמניה כמו בתכנון המקורי כדי לקבל את החבילה. לפחות נרגעתי שלא אסיים את חיי בכלא ההודי. אך הדרמה הייתה רחוקה מלהסתיים. נחתתי בגרמניה והתקשרתי להודים.

הפעם הסיפור היה שהחבילה נעצרה במקום אחר כי זוג הגרמנים ממקודם, נשבר בחקירה והם בדרך לכלא. כך נותרתי בגרמניה ללא כסף וללא מקום לישון בו.

כמובן שהמצב נהיה רק יותר ויותר גרוע כשהייתי צריך לספר להוריי על התרמית. התגלגלתי לחוב של 70,000 ש"ח ומישהו צריך לתת על זה את הדין. הבנתי שאין לי ברירה אלא להתמודד, לבלוע רוק ולהמשיך את החיים עם הידיעה שהייתי קורבן לעוקץ-ענק.

כשחזרתי לארץ, הלכתי עם הסיפור לתקשורת הישראלית וגיליתי שרבים נפלו בפח ההודי הזה ופשוט התביישו לספר על כך. זה הדלק של ההודים להמשיך. הם בונים על זה שהקורבנות מתביישים לספר מה קרה להם וכך השיטה שלהם לא נחשפת. 

כך החלטתי לצלם את הסרט- להפוך את החולשה הכי גדולה של הקורבנות לחולשה של הנוכלים. לחשוף את השיטתיות שלהם ובכך להשבית אותם.

לסיפור המלא: הכתבה "זהירות, גנבים בפתח" 

גייסתי צוות קטן של שני אנשים – חננאל בן הראש שהיה הצלם וארז בן סעיד שהקליט את הסאונד. כך יצאנו שלושתנו למסע הזה, בלי להבין באמת מה עתיד לקרות שם.

המטרה הראשונית הייתה ליצור סרט שידבר על התופעה של נוכלויות בהודו, שכל כך הרבה אנשים חוו וחווים אותה על בשרם, וילמד למה זה קורה, מאיפה זה מגיע ואיך להימנע מלהפסיד כסף. במקרים מסוימים עשרות אלפי שקלים.

ואז קרה מה שלא יכולנו אפילו לדמיין שיקרה. במהלך הצילומים נתקלנו באחד האנשים שרימו אותי ומשם כל הסרט תפס כיוון אחר לגמרי.

 

בדרך לחשוף את נוכלויות המיין באזאר. צילום: חננאל בן הראש

 

בעזרתם של השגרירות הישראלית, המשטרה המקומית וזוג עורכי דין ששכרתי, פתחתי במתקפה שמטרתה הייתה לתפוס את כנופיית הנוכלים.

הסיפור עוד המשיך משם ובאמצע התהליך מצא את עצמו אחד מהם בכלא(!).

הנוכלים אפילו יצרו איתי קשר במטרה לשלם לי כדי שארד מהעניין אבל אחרי 3 חודשים העצור שוחרר בערבות ומשם נותק הקשר עימם. חזרתי לארץ ולאחר זמן מה החלטתי שאני חוזר להודו להמשיך את המלחמה הזאת.

אני נוסע הפעם לבד ואצלם בעצמי את ההמשך עם מצלמות נסתרות.

פתחתי בקמפיין מימונה בשביל להמשיך לחשוף את הסיפור הזה ואני מזמין את הקוראים לקחת

חלק במסע הזה ולתמוך בפרויקט. אני צריך את עזרתכם!

יש פה הזדמנות אדירה לעשות משהו חשוב בשביל מי שהודו יקרה לליבו.