בדרך לויזה עוצרים בצ’נאי

הספונטניות. אין כמו הספונטניות. ההחלטה מהרגע להרגע, בזרימה, בלי שום מכשול באופק מלבד תאריך החזרה לארץ. אחלה תחושה, ממכרת לא פחות מסמים קשים, וגם ממנה צריך גמילה.

כשישבנו כולם בגסטהאוס במונאר, וסביבנו מיליוני מיליונים גוונים של ירוק, מסודרים בשורות-שורות לאורך קילומטרים של קפיטליזם, וכל אחד אומר לאן הוא ממשיך: הבנות ממשיכות לורקלה, כמה חבר'ה לגואה, אחד נשאר במונאר עוד כמה ימים כי מתחשק לו. את כולם אופפת אווירת מהרגע להרגע: "וואלה כן", "וואלה יש מצב", "לא יודעת, נראה", "מה שווה שם?", "נגיע?", "יאללה נגיע". רק הויזה שלי נגמרת עוד כמה ימים ואני צריך לטוס לחדש ולא ממונאר, אלא מעיר הודית גדולה, רגע אחרי כל הירוק הממכר הזה.

 

"סביבנו מיליוני מיליונים גוונים של ירוק, מסודרים בשורות-שורות לאורך קילומטרים של קפיטליזם"

 

ברוכים הבאים לצ'נאי.

כאן השמש זורחת מהים והעורבים אוהבים לנשנש חולדות על החוף.

אחרי סליפר מרובה עצירות ובמפרים לא ברורים, מגיעים לעיר שבה צריך לשרוף 12 שעות. בהצלחה.

זריחה מהים. בואו נדבר על זה רגע. פנו מקום, חדדו את הלהב והרחיקו את הילדים, עומדות להישחט כאן כמה פרות קדושות.

זריחה מהים היא אחד הדברים שלדעתי מוערכים הרבה, הרבה-הרבה יותר מדי מעל המידה ועומדת אצלי ביחד עם מומו והעוגיות של דילן ממנאלי. דברים שמוגדרים בקונצנזוס המטיילים הישראלים בהודו באופן כמעט מוחלט כ"חובה" ובפועל אתה אומר שנהנית מהם מאוד כי הרי אם לא עשית את זה אז לא היית בהודו. אז לכל פעילי קבוצות הפייסבוק למיניהם – זריחה מהים זה לא חובה. גם לא מומו. ודילן. ודקטלון. וקסר דייוי. ואלו פרנטה. חוץ מלהגיע להודו ולצאת ממנה בזמן אין שום דבר שחובה.

 

"זריחה מהים היא אחד הדברים שלדעתי מוערכים הרבה, הרבה-הרבה יותר מדי מעל המידה". ומה לגבי זריחה לא מהים? בתמונה: זריחה מהאמפי

 

המשכנו.

אחרי שעה מייאשת בה השמש לא עולה אנחנו מחפשים מה לעשות עם עצמנו בעיר. יש שמועה על קניונים לא רעים ומה יעזור לנו להעביר את הזמן יותר טוב מקניון? מערביים שכמונו. רק מחכים לתחושת האוויר היבש, שקיות הפלסטיק והאוכל התעשייתי. תענוג.

כנראה שפספסנו את רכבת הקארמה הטובה ונתקענו בתחנת נאחסהבאד. הקניון נפתח רק עוד שעתיים.

ומה יעשו זוג ישראלים עם מוצ'ילות שמחכים שמשהו יקרה בהודו? משחקים קלפים. פוקר סיני, ספיד, מלחמה ועוד, כל מה שאפשר בזוג במשך שעתיים, עד שהקניון נפתח. הידד! אסור להכניס את המוצ'ילות פנימה!

רגע, מה?

למה לא אמרו לנו את זה קודם? למה הודו חושבת שהיא יכולה עליי? אני ישראלי גאד דאמט! השתחררתי רס"ל ויש לי חתיכת מרפקים! אשת אבטחה נחמדה, את יודעת הרי שבסופו של יום אני אכנס עם התיק פנימה נכון? אז למה לנסוע למומבאי דרך קולקטה? תודה, שלום. אנחנו בפנים.

אין כמו סנדוויץ' סאבווי צמחוני במחיר מופקע עם מים קטן כדי לשמח לבב אנוש. אחרי גיהוק מוצלח שמבשר על כך שעוד שעה שוב נהיה רעבים כי אכלנו בסך הכל סלט בלחם, המשכנו לצעוד במגרש המשחקים הענק של צ'נאי.

 

"אין כמו סנדוויץ' סאבווי צמחוני במחיר מופקע עם מים קטן כדי לשמח לבב אנוש"

 

איזה מזל שמחכים לי 500 דולר בווסטרן יוניון! ואיזה מזל שהווסטרן יוניון נמצא ממש ליד הקניון! או שבמחשבה שניה…

איך אומר הפתגם, החיים הם כמו אופניים. כשהנסיעה קלה זה אומר שאתה בירידה.

הסניף, כמו כל הבנקים כולם, ומרבית החנויות, סגור לרגל חג הפונגאל המקומי.

כנראה שלא נטוס לסרי לנקה עם דולרים.

מה עושים מכאן? נלך לשדה התעופה. נכון, יש לנו עוד 6 שעות, אבל בינתיים נחכה במקום ממוזג ונטעין את הטלפון. מה שנקרא, האדם מתכנן ואלוהים צוחק.

נהג הריקשה מנסה לסחוט מאיתנו עוד 500 רופי (ולא מצליח) ואנחנו מגיעים לשדה.

טרמינל טיסות בינלאומיות, שער 4. הנה זה קורה, תכף היום הזה ייגמר, נרדם קצת בשדה עד שיגיע הזמן ונעלה למטוס. חוץ מהבעיה הפעוטה, שלא נותנים לנו להיכנס. תגיעו ב-10 בלילה הם אומרים, ובינתיים אנחנו רק מתרוקנים מבפנים.

3 שעות המתנה מחוץ לשדה. 3 שעות שבהן עברו מולנו אלפי אנשים. טיסות יצאו ונחתו בדובאי ואנחנו עדיין מחכים. קלפים, ספרים, שיחות נפש…כל דבר שעוזר לאדם חסר מעש להעביר את הזמן. רק שהזמן לא זז. המספרים בשעון מתחלפים, מבחינה מכאנית הפעולה קורית, אבל הזמן פשוט לא זז.

 

"המשכנו לצעוד במגרש המשחקים הענק של צ'נאי"

הגיע החושך. השדה התהדר בצבעים ומנורות לכבוד חג הווסטרן-סגור המקומי. מסתבר ששתי חָברות לטיסה שכרו חדר במלון מצוין לא רחוק מהשדה והן שם כבר כל היום.

הרגשתם פעם מאוכזבים מעצמכם? לא כי הוצאתם 60 במקום 80 בתנ"ך, אלא ממש מאוכזבים כי אתם יודעים שעם טיפת מחשבה הייתם בכיף יכולים לחסוך כמעט את כל היום הזה.

הולכים אל הבנות ומחפשים מונית. כמובן שנהג המונית ושאר חבריו לא יודעים איפה המלון וצריך להתקשר אליו, מה שמצריך הסבר איטי מאוד לגבר עם החצאית שאינו דובר אנגלית מהו כל מספר בחיוג המקולל הזה.

וכאילו מתוך תסריט, הנהג מקיש את המספרים בנוקיה-בלוק שלו, אחד אחרי השני, עד שהוא מגיע לספרה האחרונה.                       

הספרה 1. המקש היחיד במכשיר כולו שאינו עובד.

זה החלק בו הפסיק לזרום דם למוחי היגע. רמות המאמץ וההשתדלות לפעמים יכולות לשבור שיאים חדשים והסבלנות יכולה כמעט להרוג. חיוך, גישה חיובית, מחשבות טובות, הכלהכל מתגמד נוכח תהום התסכול.

בדרך לא דרך הגענו אל הבנות. התקלחנו, נרדמנו לשעה ויצאנו אל השדה.

 

"השדה התהדר בצבעים ומנורות לכבוד חג הווסטרן-סגור המקומי"

 

אילו שיעורים למדנו כאן?

1.  אם יש לכם יום שלם לשרוף בעיר הודית אל תבנו לרגע על להסתובב בה עם תיקים. יש לכם טיסה, יש לכם פרוצדורות מנהלתיות ואתם אחרי סליפר. קחו חדר במלון ולכו לישון. מניסיון.

2. תבררו על חגים מקומיים שיכולים להפתיע אתכם מבחינת סידורים והכינו תמיד תוכנית גיבוי. עיר הודית זה דבר מפתיע. אל תתאכזבו אם התוכניות שלכם משתנות ב-180 מעלות.

3.  מרפקים רבותיי, מרפקים. עיר הודית היא המקום המושלם להוציא את המרפק המזרח-תיכוני המשופשף שלנו. מינון נכון של ביטחון עצמי, התמסכנות וחוסר צדק יכולים לפתוח בפניכם המון דלתות, תרתי משמע.

אז עד שייפתח בית חב"ד צ'נאי, צ'לו.