יהודי ברישיקש

"תצטרך לעשות פשרות עם הדת שלך". אמרה לי המנהלת של אשראם "פול צ'אטי",  "לא כדאי לך להישאר".

התבוננתי בצער סביבי. המקום היה מקסים ביופיו. עוד  מהארץ פנטזתי על הימים שבהם אעשה יוגה ומדיטציה במקום הרגוע הזה, בלב ההרים שמקיפים את רישיקש.

שבוע מראש, התקשרתי לוודא את תנאי המחייה בכדי להתארגן על האוכל לפי הלכות הכשרות. אבל בשיחת הפתיחה, המנהלת הבינה עוד לפניי את המלכוד שאני יכול להיכנס אליו: גם אם נמצא פתרונות טכניים לאכילה כשרה, הרי המקום הזה ספוג הינדואיזם – מה שבשבילי הוא עבודה זרה.

עמדתי מול הגנגס,  בין העצים התרוצצו הקופים. השמש כבר עמדה לשקוע ואני התארגנתי על תפילת מנחה. פורס את שאלותיי לפני בורא עולם: "נסעתי כל כך רחוק בכדי לפגוש את ערש היוגה והמדיטציה. האם הדלת תהיה חסומה בשבילי? האם הכל כאן מעורב בדברים שכל כך זרים לי?"

 "נסעתי כל כך רחוק בכדי לפגוש את ערש היוגה והמדיטציה. האם הדלת תהיה חסומה בשבילי?" בתמונה: קובי מתפלל על רקע הגנגס 

 

לאן אני ממשיך?

"תן להודו להוביל אותך" – זו הייתה המנטרה שראיתי בפוסטים השונים. העמסתי על עצמי את התרמיל וחזרתי לרישיקש.

בתור לכספומט, פגשתי את יהודה. הוא סיפר לי על בית הספר ליוגה בו הוא מתרגל.

"תבוא בערב, יש אחלה מורה למדיטציה"

המדיטציה הייתה אכן טובה ועמוקה אבל לקראת הסוף המורה שם מוזיקה שכללה שמות של אלים הינדים. קמתי ויצאתי. אבל הרגשתי צורך להסביר לו למה נטשתי ככה באמצע. לאחר שהסתיימה המדיטציה ניגשתי אליו " תראה אני יהודי דתי. מה שאתה עושה זה מעולה בשבילך אבל זה זר לי – (השתמשתי בעקרונות של הרב קוק) – ברגע שיש שמות של אלים שלא שייכים אליי, אני לא יכול לומר את המנטרה הזו"

אין בעיה – הוא אמר לי בחיוך רחב – אצלי הכל אותו דבר. כולם רוצים להגיע לאלוקים. כל אחד בדרך שלו. הנהר מספיק רחב לתת לכל אחד את המסלול שלו.  תהיה אתה מה שאתה. אם אתה מגיע מחר, יהיה בלי שיווה"

למחרת בצהרים הוא ראה אותי ברחוב וצעק אלי בחיוך רחב – תזכור! בלי שיווה! אני מחכה לך" כמובן שהגעתי…

הסוואמי

"תראה איך שהמורה ימצא אותך" –  כך אמרו לי. ואני לא הבנתי איך זה אמור להיות. אבל פתחתי את הלב.
 קמתי מוקדם בבוקר לתפוס שוב מקום טוב בשיעור של סורינדר. והנה מגיעה הודעת וואצאפ: "אח של סורינדר נפטר, היום לא יתקיים שיעור".
 החלטתי לא לרוץ לחפש שיעור אחר, אלא לתת ליום להתנהל מאליו. עשיתי תרגול יוגה עצמי על הגג ופניתי ללכת ל"עבודה היומית"  – הוצאת כסף מהכספומט ברם ג'ולה (השכונה שליד הגשר השני). אבל הפעם בחרתי ללכת בדרך חדשה, הצמודה יותר לגדת הנהר. אני עוזב את החלק היותר חדש של העיר ומסתובב ליד בתים ישנים. ואז תפסה את עיני הכתובת בצבע על הקיר: " יוגה ומדיטציה".  אני אומר לעצמי "כאן במבנה הישן? בטח זה נשאר מפעם. היום כולם נמצאים בסטודיו החדשים למעלה." אני מציץ מעבר לחומה ורואה אישה מבוגרת עטופה במעיל כתום. אני מנסה לשאול אותה משהו והיא מסמנת לי להיכנס. אני פותח את השער והיא מחווה לדלת של אחד המבנים. ואז בדיוק נפתחה הדלת ויוצאים 3 חבר'ה ישראלים. "היי מה אתם עושים כאן"?
 "יש כאן מורה מדהים, בוא תצטרף"

"תראה איך שהמורה ימצא אותך" בביתו של הסוואמי

 לפני המנטרות, אני כהרגלי ביקשתי מנטרות ללא שמות של אלים שזרים לי. ואז באנגלית הרצוצה שלי מצאתי את עצמי מנהל שיחה על הפשטה והגשמה באלוהות.
"גם אנחנו מאמינים שיש אל אחד", אומר הסוואמי – אבל צריך משהו להיסמך אליו". הוא מדגים לי בעזרת מספר חפצים את כוונתו – "זה כמו הכותל המערבי שלכם, או כמו בית כנסת".
כשאני מספר לו שבכל תפילה אני מכוון לירושלים ומרגיש אור מגיע אלי משם עד לכאן בהודו, הוא אמר לי "אבל גם אור, זה סוג של סמל"

"באנגלית הרצוצה שלי מצאתי את עצמי מנהל שיחה על הפשטה והגשמה באלוהות". קובי יושב עם כמה מורים ליוגה

על גדת הגנגס

סיימתי את השיעור אצל ה"סוואמי" והלכתי לשבת ליד הגנגס. מה אני רוצה לעשות עכשיו?

ללכת לעוד סדנה? לעמוד בתור של ה-ATM  ולהוציא כסף? להישאר על החוף מול הגנגס?

ואז פתאום קלטתי שאני בתדר נפשי חדש. אני יכול לבחור חופשי.  אין שום דבר חיצוני שמגביל אותי כעת. המצב הזה, שאני לגמרי לבד, באמצע הודו, מאפשר לי  להנמיך את הקול שכל הזמן מזמזמם באוזן. "תנצל את הזמן, אתה חייב להצדיק את החופש הגדול שלקחת ולספר בארץ על מלא דברים שעשית,  תמלא לך את סדר היום". אבל כאן בהודו הנפש פנויה לשמוע קול אחר. אני יכול לתת לעצמי להיות במלוא המובן של ה"כאן" וה"עכשיו". להרגיש מה ה"אני" שלי רוצה וללכת על זה. הכל פתוח? רק תבדוק עם עצמך מה אתה באמת רוצה. זה מה שבעצם הודו מזמנת לי.

"המצב הזה, שאני לגמרי לבד, באמצע הודו, מאפשר לי  להנמיך את הקול שכל הזמן מזמזמם באוזן"

הכל אפשרי. אין כאן שיפוטיות.  אין גורם חיצוני שיגיד לי – נכון או לא נכון,  אין רשימת דברים שצריך להספיק לעשות. כל האנרגיה של היוגה, המדיטציה  והחיפוש הרוחני מזמינים אותי למשהו הרבה יותר עמוק. הרגשתי איך הגוף שלי הולך ונעשה רפוי, רפוי. איך השכמות מתרחבות ומאפשרות את המרחב  שעוטף את ליבי. חיוך רחב התפשט על פניי ככה סתם. ופשוט נשארתי להיות בתוך הרגע הזה. וזה כמובן הדגיש לי כמה הרגע הזה, ההוויה הזו, מצב תודעה שכזה, כל כך שונה מהמצב הרגיל שלי. כמה מתח צבור בי. כמה אני מכווץ. כמה החלטות ובחירות בחיים הרגילים נעשים מתוך מצב מכווץ שכזה. מצב שהוא מלא באגו ובלחצים ופחדים שונים מהמרחבים שסביבי. בכל תחום שהוא. בזוגיות ובמשפחה. בעבודה. בעיצוב התפיסה התורנית והפוליטית. מה המשמעות של החלטות אלו, אם הן יוצאות ממקום כל כך מכווץ?

מה יקרה אם אצליח לבחור את דרכי מתוך נינוחות פנימית? האם אהיה במקום הרבה יותר אמיתי? גם כשהחלטות הן קצת יותר מורכבות מהאם לשתות מיץ קוקוס או מיץ אננס ????

לסיום: אופנועים על הגשר

לקסמן ג'ולה הוא אחד משני הגשרים התלויים ברישיקש. על הגשר עוברת תנועה גדולה של אנשים, פרות, קופים. ואופנועים. איכשהו הכל זורם ללא צעקות וללא דחיפות.
כל פעם אני מתפעל מחדש מהקוד ההודי הפנימי שמאפשר זאת.תמונה אחת נחרטה בי. שני אופנועים מגיעים זה מול זה בתוך שיירה ארוכה של אנשים, לרגע קטן נפתח מעבר צר שמאפשר רק לאחד מהם לעבור. שניהם בו זמנית עושים מחווה לזה שמולם. תעבור אתה קודם…

עכשיו כשאני בארץ , כאשר נהג עצבני מנסה להידחף לתוך הטור ברמזור שאני כבר ממתין בתוכו דקות ארוכות, אני מזכיר לעצמי שזה הרגע לבדוק בתוכי מה לקחתי איתי מהמסע להודו. אני מנסה לנשום עמוק ולחזור לאותו רגע קסום על הגנגס. ואז להתבונן, האם אצליח לחייך מבפנים ולהתבונן, בלי התגובה הכועסת הגואה בקרבי ?

 

"כאשר נהג עצבני מנסה להידחף לתוך הטור ברמזור שאני כבר ממתין בתוכו דקות ארוכות, אני מזכיר לעצמי שזה הרגע לבדוק בתוכי מה לקחתי איתי מהמסע להודו". בתמונה: הגשר בלקסמן ג'ולה