היישר מהעיירה הרוחנית טירובאנמלאי שבדרום הודו, מדווחים לנו ישראלים השבוע על משמעות החיים, ואיך היה בווק אבאוט לאב אינדיה שהסתיים לפני ימים אחדים באמצע ינואר. מאמר מערכת שונה ומרענן במיוחד מבית היוצר של אודיה עוגן.
"כמו מין קריאה כזאת. לא יודעת להסביר את זה. כמו קריאה. כאילו משהו בנבכי הנפש קורא לך להגיע למקום מסויים. מכיר את זה?…"
כבר שנים ידוע לחוקרים שפילים מסוגלים לתקשר אחד עם השני גם ממרחק רב בעזרת קולות אינפרה-סוניים שאוזן אדם לא תשמע גם אם בו בזמן תרכב לו על הגב,
ואולי הפילים, עם השנים למדו לתקשר גם איתנו, בני האדם?
אולי אלו הן אותן הקריאות ששמעו יפעת גולן (35), אורי יבור (23) ואיריס ברנר (32) – שלושה ישראלים אותם תפסנו השבוע בעיירה הרוחנית טירובאנאמאלי שבטאמיל נאדו, דרום הודו.
חוץ מפילים קדושים, טאמיל נאדו ידועה כערש התרבות הדראווידית, תרבות עתיקה שסממניה ניכרים בכל אלפי המקדשים הענקיים והמולטי-מיוחדים, בעלי מגדלי הכניסה המרשימים המכונים ‘גופורם’. מעבר לזה, המדינה ייחודית במאכליה, הצמחוניים ברובם, במוזיקה שלה ובמחול.
אז למה דווקא טאמיל?
"היא אחת המדינות הכי נחמדות שהייתי בה. יש פה אנשים נחמדים, אחרים, הרבה דברים שונים ומגוונים לעשות" , מספרת איריס, שעזבה את הארץ וגרה בלונדון כבר שנים עשרה חורפים וכעת היא לוקחת פסק זמן, לגוף ולנשמה. " אני נמצאת באשראם של ‘שיבוננדה’, ליד מנדואיי, עשינו שיעורי ויפאסנה של פעמיים ביום, יש גם קורסי יוגה. אתה לומד מהי יוגה בעצם. לומדים לבצע נשימות נכונות, תזונה בריאה, מדיטציה, דברים כאלו."
איריס ברנר. על המטוס מאנגליה להודו דווקא לא היו תיירים בריטים אלא המון הודים.
בין אם אתם משוחררי צבא,בירח דבש או פנסיונרים הרפתקניים,כל זמן הוא זמן מושלם "לעוף על הטיול שלכם", גדלו ראסטות, לבשו שמלות, טיקות,שרשראות, והזניחו את ציפורני הרגליים. עכשיו בהופעה השאנטית החדשה שלכם כל אשראם שמחשיב את עצמו יקבל אתכם בזרועות פתוחות, שם גורואים עטורי הילה זוהרת על הראש ילמדו אתכם מגוון שיעורי רוח.
יפעת גולן. "ווטה היה נחמד כמו שכונה בפלורנטין, אבל אני מעדיפה לעשות את הטיול שלי קצת אחר."
"יש המון דברים לעשות. משיעורי יוגה ומדיטציה ועד סתם לצפות, לשבת ולשמוע. אוירה כללית של התרוממות", מספרת יפעת, "שמעתי מעט מאוד על המקום לפני שהגעתי, כלל לא תיארתי לעצמי מה אני הולכת לפגוש כאן.
נמצאים כאן בעיקר תיירים אירופאים, אוסטרלים, אמריקאים, אנשים שבאים לחוות אוירה רוחנית."
יפעת, שהיא בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני ואשת קריירה שתובעת ממנה הרבה אחריות, עזבה את קרוביה, את הדירה, את העבודה ויצאה למסעה האישי בהודו.
"החלטתי שאני צריכה פסק זמן" היא מסבירה. "השארתי הכל מאחור, יכולתי לבחור את כל המדינות בעולם אבל בחרתי בהודו. אני חוזרת לכאן עכשיו פעם שניה אחרי 10 שנים. עכשיו הגעתי לטירובאנאמאלאי – בטאמיל נאדו, קצת מערבית לצ’נאיי. כמעט ואין פה ישראלים. זה המקום הראשון שלי אחרי הווק"
אוםםםם נאמא שיוואיה – רוחניות בטאמיל נאדו
עם עין שלישית, קשה להתעלם..
אל נא תטעה קורא יקר, ותחשוב שמהרגע הראשון תזכה למנוחה ולנחלה. "קשה,קשה בהודו" לא נאמר לשווא. לרחובות העיר ההודית לוקח כשבועיים עד חודש להתרגל, אך ברגע ששינית פאזה ונפתחת, תלמד לאהוב את מסלולך המפותל בין ערמות הזבל האבק והפיח, להנות מצהלות ההמון וקריאות הסוחרים, לכבד כל פרה, עגל וכלב אשפתות, לענות בסבלנות לנהגי הריקשות; טוב זה בעצם בשלב מאוחר יותר, אם בכלל.
"ציפיתי להודו של-sharing love and peace" מספר אורי,שהגיע להודו לפני 4 חודשים ושוהה כעת אף הוא בטירובאנאמלי אחרי התאוששות מהווק. "בהתחלה מצאתי אנשים שמנסים לרמות אותי". אך במהרה גם הוא נשבה בקסמיה. "לאט לאט היא ניפתחת אליך.. הודו. דרכה אתה לומד לגלות מי אתה, מה אתה ואיך."
יבור בהודו. שימו לב איך הוורוד-אפרסק של הקרחת תואם את הקיר מאחור.
לילה אחד סוער וגשום, אורי יבור התעורר בבהלה, גם הוא שמע אותה. קריאת הפיל של אורי. אורי מגדיר את עצמו כאיש רוח, אוהב את אמא אדמה ומשחקי טאקי בערבי שבת.
הוא ארז את חפציו הכוללים בין היתר מגדיר צמחים, מדריך פנתרים, ספר בישול שטח ובמבה נוגט- ויצא למסע "אבואוט דה לאב". הוא חזר וסיפר לנו על המאורע- "זו היתה חוויה נפלאה- מתעוררים מוקדם בבוקר בזריחה, אוכלים אוכל בריא, יוצאים לטייל ומוציאים אנרגיה. מבשלים ביחד כל הזמן, בערב מבשלים ושוב אוכלים אוכל בריא,(אמר ולקח ביס גדול מהצ’יזבורגר שלו) ואז יושבים על מדורה מתחת לכוכבים ומנגנים, הולכים לישון מוקדם ומתעוררים בזריחה שוב, זו מן רוטינה של בריאות כזאת."אז הוא עשה קרחת. "כן היה לי ראסטות עד שבאשראם שלנו חגגו חג מיוחד בו הגברים מתגלחים וגם אני עשיתי גלח על כל הראש."
ווק אבאוט לאב הודו, 1 בדצמבר 2011 – 10 בינואר 2012
"אז בואו נבין קצת מעבר לשטויות, שהשמש מתקיימת מאלפי צורות שונות."
בתור יוצאת הודו מושבעת, תמיד נשארת בי תקווה קלושה שיגיע יום בו ניקח את סגנון החיים, צורת החשיבה הפתוחה והמשוחררת הזו של הודו-ארץ הקודש- וניישם אותה כאן בישראל, בדרך כזו שתוכל להתאים למדינה מודרנית ותוססת כשלנו.
וכמוני-חשבו, ושלא כמוני- פעלו והתגבשו קבוצה חלוצית וצעירה עם ראש רענן שהקימה את "walk about love"-
ארגון בינלאומי וא-פוליטי, אולי היחיד שקם סוף סוף בתקווה לשנות לנו את החשיבה המערבית הקלוקלת.
לארגון הנפלא והייחודי הזה יש אינטרס אחד ויחיד- יצירת מציאות אחרת, מציאות של אהבה, שמחה, שלום ואקולוגיה.
אם אתם רציניים בעניין, אוהבים טבע ואדם, ושואלים את עצמכם איך הם בדיוק מתכננים להוציא מאיתנו את ה"מאמא תרזה" שבתוכנו?
שחררו את העץ הגינתי שלכם מהחיבוק ובואו להקשיב.
אם אתם רציניים בעניין, אוהבים טבע ואדם, ושואלים את עצמכם איך הם בדיוק מתכננים להוציא מאיתנו את ה"מאמא תרזה" שבתוכנו?
שחררו את העץ הגינתי שלכם מהחיבוק ובואו להקשיב.
לרע פסטרנק, יוזם המסע, היה חזון- הוא ראה בחזיונו קבוצה של אנשים מכל העולם צועדים במסע של שלום ואהבה יחד עם מוסיקה וצבעים. מסע שיתקן וירפא פצעים של 60 שנות מלחמה עקובות מדם. "לא עוד חיילים כי אם תרמילאים. זרקו את כלי הלחימה והביאו כלי נגינה, ובמקום שנאה והרס תבוא אהבה גדולה ואחוות אחים." כך אמר ולא יסף.
בעקבות מילים כה חזקות, חדורי מרץ, אנשי המחר שלנו הולכים, אוכלים, ישנים, מתקלחים, עושים צרכים והכל בטבע, הכל ביחד. הם התחילו את זה בארץ במרץ 2009,חצו את ישראל, 1000 ק"מ ב100 יום. מאז כל שנה זו מסורת קבועה. גם השנה, חברים, אז חלצו שרירים!
מירה אלאפסה, או "האם" הקימה את העיר אורוביל שבטאמיל נאדו, בעקבות חלום שחלמה לילה אחד, שהורה לה לבנות עיר שחזונה הוא אחדות. (סתם כדי להתלהב בידע הכללי שלי).
על המסע שהסתיים לפני ימים אחדים בהודו
בהודו, כפי שסיפרו לנו יפעת ואורי שהיו שניים ממשתתפיו, המסע נמשך כ40 יום ו40 לילה, וכלל תנועה לאורך 360 ק"מ. מה-1 לדצמבר 2011 ועד ה10 בינואר 2012 הם עברו שלוש מדינות בהודו: הם התחילו מצפון גואה והדרימו, דרך קרנטקה ועד קארלה. שם חגגו את השנה החדשה, התאחדו והתאהבו.
מספרת יפעת: "החוויה היתה מדהימה, התנסות חד פעמית. זו דרך שונה לטייל. 40 יום שאתה מטייל כמו שבט,עובר ממקום למקום. עברנו בשבועיים את כל גואה ברגל! עשינו טרקים מטריפים. דרכנו חופים, טיפסנו על הרים, חצינו יערות. אמנם הדרך לא פשוטה, אך מה טוב ומה נעים להתעורר בבוקר לגן עדן פראי, גדוש מטעי קוקוס, גידולי בננות ואננס, לצפות בשמש שוקעת בין גלי הים, ולשכב לישון תחת כיפת השמים לקול נגינת חליל וגיטרות. כל יום שחנינו הקמנו לנו מחנה אחר.
בכל ערב מחדש מרימים את האוהלים ואוספים עצים, עושים מדורה ומבשלים לעצמנו. בחופים ומקומות יותר מתויירים עשינו ג’אם סשן והזמנו תיירים."
השנה בחצות אנשק לי עץ
"עשינו גאמים ‘לפנים’ של 100-200 איש" היא מוסיפה, "ואז הגענו לפרדייז ב’יץ -חוף גן העדן- שבגוקרנה שבמדינת קרנטקה, שם חגגנו חנוכה וקיבלנו במסיבה גדולה את שנת 2012, מוסיקת טראנס וריקודים עד הבוקר, הגיעו אנשים מכל החופים, ואפילו הריינבואו היו שם(!!) .זאת דרך אדירה להכיר אנשים ולחוות את הטבע, זה היה עוצר נשימה."
"Love is you
You and me
Love is knowing
We can be
Love is free, free is love
Love is living, living love
Love is needing to be loved"
You and me
Love is knowing
We can be
Love is free, free is love
Love is living, living love
Love is needing to be loved"
הם נמצאים שם, עוברים וחורשים את קארלה, טאמיל נאדו, קארנטקה, גואה. איזורים קסומים ומופלאים בדרומה של תת יבשת עצומה ומרתקת.
אך זה כלל לא חשוב אם תבקר בצפון או בדרום, עם ישראלים או בלי.
הודו יפהפיה. את הקסם שלה אין לתאר במילים. רק המבקר בה ידע. מי שנגע וטעם אותה זכה. היא תעניק לך חוויה שאין שנייה לה. תקרע לך את הלב ותפתח אותו לעולם הגדול ולכל הדברים שבתוכו. היא תלמד אותך שאפשר וטוב לקבל את השונה, את האסור, את כולם; אנשים, פילים, עצים, נעליים, פיסחים ואילמים, יפים ומכוערים. את החופרים, את הסגורים. את מצטייני האוניברסיטה וסנדלרים. אוכלי בשר, צמחוניים וטבעוניים. שמאלנים וימנים וגם אלו שזה לא מעניין אותם בכלל. תל אביבים, אסיאתים, אירופאים ודרום קוראנים. צעירים וזקנים, אלה שעשו צבא ואלה שבחרו שלא.
יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, הינדים ואתאיסטים.
פעם חיפשתי ושאלתי אנשים- מה זו אהבה?
היום אני יודעת. אהבה זה הודו.
הכותבת: אודיה עוגן