בודגאיה

פסל הבודהה הגדול

בודגאיה- רקע

נתחיל בכמה מילים על הבודהה. הבודהה הוא ה-דמות המרכזית בדת הבודהיזם; הוא היה נסיך נפאלי מהמאה ה-5 לפני הספירה בשם גואטמה סידהרתה, אשר וויתר על חיי המותרות כנסיך, הפך לנזיר ואחרי מדיטציות רבות הגיע ל”הארה”. כיום יש כ-300 מיליון בני דת הבודהיזם, מתוכם כ-8 מיליון בהודו, והיא מאוד נפוצה במזרח אסיה.

העיר בודגאיה היא מרכז רוחני, ואחד החשובים לדת הבודהיסטית מבין ארבעת אתרי העלייה לרגל. בודגאיה נמצאת בדרום מדינה ביהאר, לא רחוק מהגנגס ומורנאסי.

העיר בודגאיה מיוחדת משתי סיבות עיקריות: הראשונה, בזכות המקדש שנמצא ממש במקום בו הגיע הבודהה ל”הארה” או “נירוונה”; והשניה, המנזרים הרבים שהקימו מסביב למתחם המקדש, כדי לעזור לעולי הרגל מכל המדינות השונות.

המנזר התאילנדי

בודגאיה- איך מגיעים ומתי?

העונה המומלצת לטייל בבודגאיה היא דצמבר-ינואר, כשהנזירים הטיבטים יורדים מדרמסלה ומגיעים לבודגאיה, אפילו ניתן לפגוש שם את הדלאי-למה בעצמו! אבל בכל יום בשנה אפשר לטייל במקדש בודגאיה ובמנזרים הרבים בעיר. מי שמעוניין גם יכול לעשות שם קורס ויפאסאנה של עשרה ימים, אבל לרוב התורים ארוכים ממש וצריך להירשם חודשים לפני!

העיר בודגאיה (Bodghaya) נמצאת במדינת ביהאר (Bihar), וכדי להגיע אליה לקחתי רכבת מוראנסי שלקחה כ-4 שעות לכל כיוון (אם אתם במקרה בקלקוטה, תדעו שמשם לוקח בערך 8 שעות נסיעה ברכבת). יצאתי בשעות המוקדמות של הבוקר וחזרתי בערך ב-10 בערב. הרכבת מגיעה לעיר בשם גאיה (Gaya) ומשם אפשר לקחת ריקשה לבודגאיה עצמה. זה לוקח קצת פחות משעה ולא אמור לעלות יותר מ-100 רופי.

בודגאיה- מה עושים שם?

מקדש המהבודי
מקדש המהבודי (Mahabodhi), שהוא המקדש המרכזי והמיוחד ביותר בבודגאיה נבנה במקור ע”י הקיסר אשוקה לפני יותר מ-2000 שנים. המקדש עצמו מוקף בגן ירוק ובעוד הרבה מקדשים ומזבחות קטנים. המקום מתוייר ע”י הודים רבים, אך גם ע”י נזירים בודהיסטים מכל העולם. ראיתי גלימות בצבעים שונים, אדום, כתום, לבן, אפילו ורוד וצהוב! כשהגעתי למתחם הייתי צריך להשאיר את הפלאפון והסנדלים בחוץ.
לצד המקדש המרכזי המרשים גדל עץ, אשר לפי הסיפור הוא צאצא ישיר של העץ תחתיו הגיע הבודהה ל”הארה”. כשנושבת הרוח, לפעמים נושרים מעט עלים, והנזירים הבודהיסטים רצים להם לנסות לתפוס אותם ולשמור למזכרת.

מקדש מהבודי בבודגאיה. צילום מתוך וויקיפדיה

הבודהה בילה שבעה שבועות במתחם המקדש, כמובן הרבה לפני שהוא נבנה, ובכל שבוע עשה מדיטציה בדרך שונה. במתחם אפשר לראות את שבעת התחנות שעבר הבודהה בדרך להארה:

בשבוע הראשון, הבודהה ישב במדיטציה תחת עץ הבודהי.
בשבוע השני, הבודהה עמד מרחוק והסתכל על עץ הבודהי, לפי האגדה, מבלי למצמץ.
בשבוע השלישי, הבודהה התהלך בין עץ הבודהי והמקום בו עמד בשבוע השני. לפי האגדה, במקום בו דרך צמחו פרחי לוטוס.
בשבוע הרביעי, הבודהה עשה מדיטציות בגינה מצפון-מזרח לעץ הבודהי.
בשבוע החמישי, הבודהה ענה לשאלות של ברהמנים תחת עץ ‘אג’פאלה ניגוד’.
בשבוע השישי, הבודהה היה ליד אגם הלוטוס.
בשבוע השביעי, הבודהה ישב במדיטציה תחת עץ הרג’נאיה.

אפשר לראות במתחם גם הרבה נזירים עושים מדיטציה, וגם לא מעט תיירים אירופאים ואמריקאים. למרות התנועה של האנשים, המקום שקט מאוד ומתאים למדיטציה, יש בו שילוב מעניין של פסטורליות ועתיקות, וזה בהחלט מרגיע. יש אנשים שיושבים בתנוחה המוכרת, עם רגליים משולבות וידיים על הרגליים, עיניים עצומות, אבל ראיתי גם לא מעט נזירים בודהיסטים שיש מולם משטח חלק והם משתטחים עליו עם כל הגוף ואז בשניה קמים, הם עושים את הפעולה הזאת שוב ושוב למשך הרבה זמן, ונעזרים בכפפות מיוחדות בשביל זה. אני ביליתי כשעתיים במתחם לפני שהמשכתי הלאה.

מנזרים

בגלל שהמקדש הוא מקום עלייה לרגל מרכזי אצל הבודהיסטים, מדינות המזרח השונות הקימו לידו מנזרים רבים בו העולים לרגל יכולים לשהות. קיימים מנזרים מיפן, סין, תאילנד, קמבודיה, ויאטנם, טיבט, בנגלדש, נפאל, בורמה, טיוואן, בהוטן וסרי לנקה – 12 מדינות! כל מנזר מעוצב לפי הסגנון של אותה המדינה, וזה נותן לכל מנזר את הייחוד שלו. הסתובבתי בכל המנזרים, ראיתי נזירים בודהיסטים מכל המדינות השונות, והייתי בפסל הבודהה הענקי בערך כ-3 שעות. המליצו לי גם ללכת ל”מוזיאון המולטימדיה של בודגאיה”, שמסביר על חייו של הבודהה ועל בודגאיה עצמה, אבל באותו היום הוא היה סגור.

המנזר הטיבטי

בודגאיה- סיכום

אם יש לכם יום פנוי בורנאסי, אני ממליץ בחום לעשות טיול-יום לבודגאיה. השינוי המרענן באווירה מרגיע ביותר, ומי שרוצה יכול גם להישאר שם יותר מיום אחד- ישנם מספר גסטהאוסים באזור המנזרים, ולא מעט מסעדות. שימו לב גם שהרבה הודים ינסו למכור לכם מזכרות במחירים מופקעים או יבקשו תרומות לכל מני צדקות, אפשר פשוט להתעלם מהם והם ימשיכו הלאה.

בשבילי, היום הזה היה סוג של הפסקה קצרה מהודו המלאה בישראלים כמו רישיקש ודרמסלה, והרגיש טיפה כאילו חזרתי לארצות דרום-מזרח אסיה כמו לאוס או בורמה. לא הרבה ישראלים שומעים על המקום, וחבל שכך. הוא בהחלט מציע חוויה שונה וייחודית מאשר מקומות אחרים בהודו.