ביקורת על הסרט “לאנץ’ בוקס”

המסע התרבותי והקולינרי שלי השבוע להודו, התחיל בקולנוע לב. תוך שוטטות עם חברה בדיזינגוף סנטר, ראיתי את הפרסומת לסרט 'לאנץ' בוקס' ("The Lunchbox") והיא נראתה לי די מזמינה. הצעתי לה שנכנס.
בהתחלה היא נשמעה נלהבת אבל כשגילתה שהסרט דובר הינדי, חזרה בה. היא אמרה שלא בא לה כי הינדי זו שפה מעצבנת ושהיא מעדיפה סרט אחר, דובר אנגלית כמובן. האמת שהחברה הזו מעולם לא היתה בהודו וסביר להניח שההינדי היחידה שהיא מכירה לקוחה ממצעד השירים ההודי שהיה פעם ב"צ'אנל וי", הידוע גם כ-MTV אסיה. בכל מקרה, השיפוטיות שלה כלפי סרט שאינו דובר אנגלית לא הכניעה אותי, ויום לאחר מכן הלכתי לראות את הסרט, לבדי, ואני שמחה על כך.

לרוב סרטים הודים מתקשרים לנו עם בוליווד ולפיכך הם נראים לנו קיטשיים, אובר דרמטיים ומוקצנים. לאנץ' בוקס הוא בסגנון אחר לגמרי. יותר מערבי, עם דמויות פשוטות, יומיומיות ומלאות חן. העלילה מתרחשת במומבאי, ומציגה לנו תמונה אחרת של העיר הסואנת ומלאת הפיח שאנו מכירים. במומבאי של הסרט יש אנשים שחיים, חולמים ומעזים ולפעמים צורת החיים הפשוטה שלהם נראית הדבר האמיתי. חיים בהם אפשר לעזוב הכול, ולעבור לבהוטן.

כרזת הסרט. באדיבות קולנוע לב והשגרירות ההודית.

עלילת הסרט (אותו ביים ריטש שטרה) מתבססת על טעות מקרית של מערך ה'דאבא וואלה' במומבאי. מדובר בשירות של אלפי שליחים שמעבירים מידי יום קופסאות אוכל ('דאבות') מעקרות בית אל מקומות העבודה של בעליהן. אותה "טעות", מפגישה את גיבורת הסרט אילה (נימרט קאור)- עקרת בית צעירה ויפה, שחווה משבר בנישואים שלה, עם סג'אן פרננדז (ירפאן קהאן, המוכר גם מ'נער החידות ממומבאי'). סג'אן הוא אלמן שקט ומסוגר שעובד מעל שלושים שנה כרואה חשבון. אילה, בהמלצת דודתה שגרה בקומה שמעליה (שיש לה חלק גדול בסרט אך את דמותה לא רואים כלל) התכוונה לכבוש מחדש את ליבו של בעלה העסוק, שאינו מקדיש לה תשומת לב, באמצעות מתכונים ישנים וערבים לחיך של הדודה. אך במקרה מי שמקבל את המשלוח הוא פרננדז, שחשב שהאוכל הגיע מחברת המשלוחים שלו.

בין השניים נרקם קשר עמוק המבוסס על מכתבים גלויי לב, המועברים זה לזה דרך קופסת האוכל. הרבה בדידות מורגשת לאורך הסרט, והיא עוברת דרך שתי הדמויות הכביכול מנוגדות של אלמן בגיל העמידה וגברת צעירה ויפה שכל החיים עוד לפניה שגם מגלה שבעלה בעצם בוגד בה.

צילומי הסרט אותנטיים, ומציגים סיטואציות מוכרות למי שטייל בהודו, בעיקר בערים הגדולות. רכבות ואוטובוסים הומי אדם, אלפי אנשים ברחוב והרגשה בודדה ומנוכרת. לצד הרחוב,מוצג בית בו מתגוררת משפחה, זוג עם ילדה , כאשר התקשורת ביניהם כמעט ולא קיימת. יש תחושה מאוד קשה של יקום שסוגר עליך וזה מה שיפה בסרט, הפשטות והאמיתיות שלו. ממש כמו נורה מב"בית הבובות", שואלת את עצמה אילה לא פעם את השאלה שאמהות רבות הוגות בה- האם לקום ולעזוב?

הטוויסט בעלילה מגיע כשהשניים- אילה ופרננדז קובעים להיפגש. הם קובעים בבית קפה קטן, ואילה יושבת ומחכה לו. את ההמשך אשאיר פתוח. מה שכן אוכל לומר- שלא מדובר בסרט בוליוודי, ובהחלט לא סרט קיטשי, אלא סרט אמיתי על החיים הבינוניים, הבודדים והכואבים, ובכל זאת- יש סוף אופטימי.

מה שכן, לאורך כל הסרט נראות קופסאות האוכל מעוררות התיאבון שאילה שולחת לפרננדז, וזה עושה חשק אמיתי לאוכל הודי, בין אם היית בהודו או לא. התיבול המיוחד, התמונות והתיאורים של האוכל- כל אלה גורמים לך לרצות לבקש את המתכון מהדודה של אילה, או לחילופין ללכת למסעדה ההודית הקרובה לביתך.

הטריילר של הסרט: