הבריחה מהוויפאסנה

 

הכל התחיל כשישבתי בבית קפה בבאגסו שבדראמסלה, שם פגשתי את יובל, בחור ישראלי צעיר ונמרץ, שהמליץ לי בחום על הויפאסנה של הדהאמה סיקארה בדרמאקוט. הוא הסביר לי קצת על הסדנה של 10 ימים שמשולבת במדיטציות והרבה שתיקה. הוא גם אמר שכדאי לי לבוא ולנסות ושזה יעשה לי טוב על הנשמה.

כבר דמיינתי לי את עצמי יושבת שם בשקט נפשי וכותבת כל היום, אחלה מקום למצוא בו השראה ולקבל מוטיבציה לשבת ולכתוב, רחוק מכל ההמולה הישראלית בבאגסו.

 

יום אחרי עזבתי את החדר המדהים שלי בבאגסו, שממנו נשקץ נוף עוד יותר מדהים של רכס הררי עשיר בצמחיה עבותה.

לקחנו אני, יובל ועוד בחורה ישראלית צעירה ששמה מאיה, מונית לדארמקוט והגענו לוויפאסנה בשתיים בצהריים.

עלינו במעלה המדרגות אל מקום מושבה של הוויפאסנה ששכנה בתוך יער ענק שעל העצים שלו שיחקו מספר קופים. צילמתי אחד מהם.

מנהל הויפאסנה, הודי מבוגר עם אוזניים מקופלות ירד לקבל את פנינו בשלש בצהרים.

אני ויובל לא נרשמנו בכלל ולכן היינו צריכים לחכות עד שיכנסו כל אלה שנרשמו כבר והרשמתם אושרה. איתנו חיכו עוד כמה אנשים שהיו ברשימת המתנה.

יובל התחיל להכנס ללחץ, הוא טען שהוא הגיע למרכז כמה ימים קודם לכן ומישהו בקבלה אמר לו, שאין צורך להרשם כי כולם גם ככה נכנסים.

אני דיברתי עם אישה צ’כית כבת 60, שהייתה ברשימת המתנה וחיכתה כמוני לאישור כניסה. היא סיפרה לי שהבת שלה הייתה בוויפאסנה ונשברה אחרי 5 ימים. התחלתי לפחד שזה באמת קשה מידי בשבילי, עוד יותר פחדתי שאם לא אתקבל לויפאסנה וארצה לחזור לבאגסו, החדר המדהים שלי כבר לא יהיה פנוי.

שמתי לב, שמספר הגברים שנכנסו לויפאסנה היה גדול יותר ממספר הנשים, אז הנחתי שבסוף אני והצ’כית החביבה ניכנס בלי שום בעיות מיותרות.

ההנחה שלי התבררה כנכונה, אני הצלחתי להכנס לוויפאסנה גם בלי להרשם מראש, בעוד יובל (כפי שהתברר לי מאוחר יותר), נשאר בחוץ.

 

בהרשמה התברר לי, שבכלל לא קראתי את "קוד ההתנהגות" של הוויפאסנה, שם היה רשום במפורש שכל חפצי הערך שלנו, כולל מחברות, ספרים וכלי כתיבה, צריכים להיות מופקדים בקבלה.

החלום שלי לשבת ולכתוב בוויפאסנה התנפץ לרסיסים. החלטתי שאין סיכוי, אני פה לא נשארת.

כבר ארזתי את עצמי ללכת כשהצ’כית החביבה שכנעה אותי להשאר. "מה אכפת לך לנסות, זה לא עולה לך כסף ואת יכולה לעזוב מתי שאת רק רוצה".

אז נרשמתי והשארתי את כל חפצי הערך שלי, כולל דרכון, כסף, מצלמה דיגיטלית, בלוק הכתיבה שלי, עטים וספר תהילים בקבלה.

לא מצא כן בעיני שלוקחים ממני את ספר התהילים, שבו אני קוראת (כמעט) כל יום, אבל הסכמתי בלית ברירה.

הדרכון, הכסף והמצלמה הדיגיטלית נארזו בשק ורוד אחד, הספרים המחברות וכלי הכתיבה נארזו בשק ורוד אחר.

שני השקים נשלחו למחסן שם הם ננעלים לאלתר.

צוות הקבלה שילווה אותנו לכל אורך הוויפאסנה הסביר לנו, שבחדרים אין מנעולים ולכן כדאי להשאיר את חפצינו היקרים אצלם.

 

הלכתי למגורי הבנות שם נכון לי מפח נפש נוסף. החדר היה נראה כמו תא כלא 3 מטר על שניים עם סורגים על החלון.

התא הכיל שתי מיטות וקיר לבנים מדפרס. המיטה הייתה מברזל חלוד, שעליה מזרן דק וקשה, ממש הרגשתי אסירה.

לקחתי שתי שמיכות צמר, סדין וציפית לכרית והלכתי לישון לשעה.

שוב עלו בי זכרונות מהחדר המדהים שהשארתי בבאגסו עם הרכס המדהים והצמחיה העבותה והאיכר ההודי שחורש את האדמה כל בוקר והאוירה הפסטורלית, ותחושה של החמצה וקנאה בחבריי שנשארו מאחור.

בערב התעוררתי אחרי שינה טרופה וסופסוף הכרתי את שותפתי לחדר. קטלינה מצ’ילה בחורה גבוהה שחומה בעלת חיוך כובש עם אנגלית קצת משובשת.

 

הלכנו יחד למפגש הקבוצתי שם פגשתי את מאיה, הבחורה הישראלית שנסעה איתי ועם יובל לוויפאסנה.

האולם חולק לשניים, כשבצד אחד ישבו הבנות ובצד השני הבנים, כשהמנהל ההודי עם האוזניים המקופלות, עומד באמצע ומסביר את הכללים של המקום בשתי שפות: הינדית ואנגלית (שנשמעה בדיוק כמו ההינדית).

שם גם הבנתי סופית שיובל לא "הצליח" להתקבל לויפאסנה (כי הוא פשוט לא היה שם). הוא זה שהכניס אותי לכלא ובסוף נשאר בחוץ כמה אירוני.

המנהל ההודי הסביר את החוקים של המקום כולל ההפרדה המוחלטת בין בנים לבנות וכל האיסורים הנילווים כמו שתיקה, מחוייבות למדיטציות וגם איסור השימוש בסמים וסיגריות.

גם אנשים שמשתמשים באופן קבוע בתרופות, צריכים להיוועץ במורה הרוחני שלהם לפני שהם נכנסים לוויפאסנה. קצת ניראה לי מסוכן שבן אדם לא מוסמך יחליט בשביל מישהו שזקוק לתרופות על בסיס יומיומי, לא להשתמש בהן.

המנהל גם הסביר על הקופים הרבים שנמצאים ביער שאסור לנו ליצור עמם קשר עין או לחשוף את השיניים שלנו בפניהם כי הם עלולים לתקוף.

יותר ויותר לא נראה לי שהמקום הזה מתאים לאופי שלי. במיוחד לאחר שקראתי את סדר היום שהכיל מדיטציות מצאת החמה עד צאת הנשמה.

 

אחרי המפגש הקבוצתי, הלכנו לאכול יחד ארוחת ערב, מנה קטנה שהכילה תערובת של משהו שנראה כמו קינואה, סוגים שונים של קטניות ובוטנים שהיה דוקא סביר למרות המראה הלא מלבב.

ההפרדה בין הבנים לבנות היא מוחלטת, אפילו בחדר האוכל יש וילון שמסתיר אותנו אחד מהשניה.

הבנות בוויפאסנה היו נחמדות ופגשתי חוץ ממאיה עוד 3 ישראליות. אחת באה עם בעלה ופחדה שבעלה ירצח אותה בגלל זה (מה שנראה לי די סביר לנוכח הבית סוהר הזה שאליו נכנס).

אחרת, קרן, דתלשית (דתיה לשעבר) רזה ועדינת מראה, סה"כ בת 19, מה היא מחפשת פה, אלוהים יודע.

ועוד אחת בת 30+ שברחה מההמולה הישראלית בדארמקוט, לטענתה.

המפגש הזה עם כולן שיפר את מצב רוחי שנכנסה לדכאון עמוק נוכח החדר הקטן והשירותים המצחינים.

 

אחרי ארוחת הערב נכנסנו למדיטציה הראשונה שלנו. חדר המדיטציה היה נעים ובהיר למראה. על הרצפה הונחו כריות מדיטציה לבנות, מסודרות על פי מספרים שחולקו לנו קודם.

כל אחת התיישבה על הכרית שלה כשפניה מופנות קדימה למורה שלה, אישה הודית מבוגרת. בצד השני ישבו הבנים כשפניהם מופנות אל המורה שלהם, בחור הודי צעיר למדי.

בצד ישבו שלש אסיסטנטיות, אניה האמריקאית, נטשה הרוסיה וקים הקוריאנית שהן אלה שקיבלו אותנו בשלבי ההרשמה לוויפאסנה וילוו אותנו לכל אורכה.

המורה ההודי שם קלטת שמע של הגורו של הוויפאסנה, שהסביר לנו איך צריך לשבת במדיטציה (זקוף בעיקר) בעיניים עצומות.

הוא גם הדגיש שלא מדובר פה בהמרת דת ואין שום קשר בין שני הדברים. כן בטח, אם זה באמת ככה, למה לקחו לי את ספר התהילים?

בהמשך המדיטציה, השמיעו לנו תפילות של אותו גורו (בהינדית או טיבטית) שנשמעו לי כמו זימזומים ונהמות שלא הבנתי את פישרן.

ראיתי כמה בנות שחזרו אחרי הזמזומים במנטרה הזויה. לי זה נראה קצת מגוחך לחזור אחרי תפילות שאין את מבינה את משמעותן.

בכלל, כל הזמזומים ונהמות האלה רק גרמו לי לאבד את הריכוז המתבקש ממדיטציה.

לשמחתי, זה נגמר אחרי שעה, שגם הייתה ארוכה מידי לטעמי (נרדמו לי הרגליים והברכיים כאבו) ופרשנו לחדרים שלנו.

אחרי המדיטציה אסור היה לנו לדבר יותר אחת עם השניה, או אפילו להסתכל בעיניים אחת של השניה או אפילו לעשות מחוות (פנטומימה) אחת לשניה, שזה קצת מבאס אבל פחות גרוע ממדיטציה לדעתי.

 

רציתי לצחצח שיניים, אבל כשהגעתי למלתחות (גוש בטון מכוער ומגושם למראה) גיליתי שאין מים בברזים.

אפילו בשירותים שכב שתן של שבוע. עדיף כבר להשתין בחוץ, בעצם לא מתאים לי שיתנפל עלי איזה קוף במהלך ההשתנה או באמצע הדבר השני.

נזכרתי שהמנהל ההודי אמר לנו במפגש שיש מצוקת מים במקום אבל זה נראה לי באמת כבר מוגזם.

חזרתי לחדר מסריחה וזועמת, נכנסתי למיטה בלי לומר מילה לקטלינה שותפתי לחדר (גם ככה אסור לדבר) סובבתי את הגב ונכנסתי לתרדמת עמוקה, השעה אגב, הייתה רק 21:30 בלילה. במהלך הלילה חלמתי חלומות זוועה על הוויפאסנה ועל המנהל ההודי הזעוף ש"אונס" אותי להשאר פה.

 

ב-4 בבוקר העירו אותנו האסיסטנטיות עם פעמונים טיבטים שכבר לא עשו לי נעים באוזן כמו אי שם בבאגסו הרחוקה.

לקחתי מברשת שיניים ומשחת שיניים ורצתי לכיוון המקלחות. שוב התברר לי לאכזבתי שאין מים בברזים. מה הקטע שלהם? מילא וויפאסנה אבל למה להתענות בתוך הסירחון של עצמך? ויפאסנה אמורה לטהר את הגוף והנפש האם זה בא על חשבון הגיינה אישית?

ב – 4:30 בבוקר הגעתי למדיטציה במצב של מיאוס וגועל עצמי. המדיטציה נמשכה שעתיים ולי זה נראה כמו נצח נצחים.

לא האמנתי שאצליח להחזיק מעמד ובאמת נרדמתי רוב הזמן ואפילו הזמזום המעצבן של התפילות נשמע לי פתאום כמו אחלה שיר ערש.

ברגעי העירות המועטים שלי, הסתכלתי לעבר הבנות האחרות שגם הן נרדמו כראשן מורכן אל החזה.

היחידים שבאמת נשארו זקופים לאורך כל המדיטציה היו המורים המהוללים שלנו.

 

אחרי המדיטציה הלכנו בשקט לארוחת הבוקר, ששברה אותי לחלוטין.

האסיסטנטיות  (אניה, קים ונטשה) הגישו לנו דייסה, שנראתה כמו קיא או לשלשת של ציפורים, נבטים ירוקים חמצמצים וכוס צ’אי חסר טעם. לא הייתי מסוגלת לגעת באוכל ואם נגעתי נכוותי (תרתי משמע).

בצד היה סל גדול עם בננות שעליו היה שלט: "לסטודנטיות ותיקות בלבד". פעם ראשונה בחיים שלי שכל-כך רציתי בננה.

זעם רב הצטבר בתוכי שאותו לא יכולתי לבטאות במילים או מעשים.

רציתי לצעוק לחלל חדר האוכל: למה אני לא יכולה לקבל בננה? מה זאת האפליה הזאת? אני רוצה בננה!!!

אך נדר השתיקה שלקחתי על עצמי מנע ממני לעשות זאת.

 

אחרי ארוחת הבוקר הייתה שעה וחצי הפסקה עד למדיטציה הבאה. לכל אורך היום יש מדיטציות, חשבתי שאני יוצאת מדעתי.

הלכתי לישון בהפסקה בידיעה שאני לא חוזרת לעוד מדיטציה. אחרי שעה וחצי של שינה טובה דוקא, שוב פעם עברו האסיסטנטיות עם הפעמונים המעצבנים שלהן כדי להזכיר למי ששכחה (אבל אני לא שכחתי אני פשוט לא באה)  שנלך למדיטציה.

קטלינה הלכה, היא הייתה קצת עצובה כשהלכה וטרקה את הדלת אחריה בזעם. מסכנה חשבתי, היא תישאר פה היום לבד או שעוד מישהי תעזוב בקרוב וישדכו אותה לאחרת. למרות כל האיסורים (דיבור, מבט, מחוות) עדיין עדיף לעבור את זה עם עוד מישהי מאשר לבד.

 אני המשכתי לנוח לי, אבל האסיסטנטיות לא הפסיקו לצלצל בפעמונים, אחת מהן נכנסה למסדרון של הבנות ואח"כ לחדרים שלנו, ממש נכנסה לי לחדר עם הפעמון המחורבן הזה. נו באימא שלך, עשי טובה, תעזבי כבר את הפעמון הזה ותמצאי לך חיים!

באותו רגע ארזתי את הדברים שלי, הרמתי את הסדין המעופש והציפית המסריחה והשמיכות שלא הצליחו לחמם אותי בלילה ועשו אותי חולה.

יצאתי מהחדר ועליתי עם כל הדברים הללו לקבלה, שם פגשתי את אניה האסיסטנטית האמריקאית, שהייתה דווקא נחמדה אלי ולקחה את הסדינים והשמיכות למחסן בלי לבלבל לי יותר מידי את השכל.

 

אח"כ הלכתי למנהל ההודי שדרש ממני אישור מהמורה הרוחנית שלי ועד שאני לא אקבל אישור כזה אני לא אוכל ללכת.

הוא היה מאוד תקיף ועצבני לנוכח חוסר העקביות שלי, למרות שהסברתי את עצמי ואמרתי שזאת הייתה טעות מצידי להצטרף לויפאסנה, הוא לא נראה משוכנע.

חששות החלו לעלות בי לנוכח תוקפנותו, פחדתי שהוא לא יחזיר לי את הדרכון ואז אאלץ להשאר בכלא הזה את כל עשרת הימים, שזה בשבילי נצח.

חזרתי לאניה האמריקאית, שנאבקה עם קוף עיקש, שרדף אחריה לכל אורך הדרך מהמגורים שלה (בטח לה יש מיים זורמים, חשבתי לעצמי).

בכלל אחרי המחזה המבעית הזה כבר לא בא לי לצלם קופים.

אניה אמרה, שאין מה לעשות, אני חייבת לחכות שהמדיטציה תיגמר ואז אוכל לדבר עם המורה הרוחנית שלי ולקבל את אישורה.

חזרתי לחדר והשארתי את חפצי שם עד גמר המדיטציה.

 

אחרי המדיטציה נכנסנו אני ואניה כדי לדבר עם המורה. היא ישבה על כרית המדיטציה שלה, על הבמה מעלי. פעם ראשונה ראיתי אותה ממש מקרוב.

היא דיברה אלי ממרום מושבה בחמימות ובעדינות אין קץ, היא הקרינה רוגע ושלווה שלא שמתי לב אליו קודם (טוב הייתי עסוקה יותר מידי בעצמי ובבננות שחשבתי שמגיעות לי).

היא ניסתה לשכנע אותי, אבל הסברתי לה שאני בטיול ולא בא לי ל"בזבז" אותו בוויפאסנה. בקיצור מה לעשות? אני אהבלה שלא ידעה לאן היא נכנסת.

היא הבינה ונתנתה לי אישור לעזוב.

חזרתי לחדר לקחת את החפצים שלי שם פגשתי את קטלינה שותפתי לחדר. קטלינה המתוקה הפרה את שתיקתה בשבילי והתחננה בלחש שלא אעזוב ושלא אשאיר אותה לבד. הצטערתי בשביל קטלינה אך לא יכולתי לוותר על החופש שלי בשביל זה, לפחות לא עכשיו. הצעתי לה להצטרף אלי ל"בריחה" אבל היא סירבה.

איחלתי לה בהצלחה והלכתי לדרכי.

לאחר קבלת האישור קיבלתי את החפצים שלי במשרד הקבלה ויצאתי לחופשי. את המדרגות האחרונות אל שער הוויפאסנה (ראו תמונה) עשיתי ממש בריצה (עם כל התיקים הכבדים על גבי).

בקיוסק למטה פגשתי שני ישראלים חביבים, שלאחר שסיפרתי להם מאיפה באתי, ישר פינקו אותי בסיגריה החופשית הראשונה שלי.

אני פינקתי את עצמי בכל מה שהיה לקיוסק הדל למראה להציע. הקוראסון היה הכי טעים והכי פריך שאי פעם טעמתי והלאסי היה כל-כך מרענן. יאמי.

כל כך התענגתי על זה לאחר ארוחת הבוקר המזויעה בוויפאסנה, שאפילו בננה אי אפשר לקבל שם. תחנקו מהבננות סטודנטיות ותיקות, לי יש לאסי.

 

הגעתי לגסט האוס שלי בבאגסו, בעל המקום, בראלי, אמר לי בפנים חתומות: "מצטער, אין לי חדר בשבילך". פני נפלו בחוסר אונים מוחלט.

הסתכלתי לעבר רכס ההרים, גן העדן האבוד שלי, ואז הבטתי שוב על בראלי, חיוך עלה על שפתיו: "סתם, צוחק איתך, החדר שלך פנוי". כמעט רצתי לחבק אותו, ממזר.

יום אחרי פגשתי את קרן הדתלשית שמן הסתם גם קיבלה שפעת מהוויפאסנה וברחה. ואני מניחה שהיו עוד כמה שעזבו.

אז תגידו שאני לא מספיק חזקה או שזה פשוט לא בא בזמן טוב, אני לשם לא חוזרת!!!