הודו הנוראית והודו המדהימה שלי

חלק א' – קיץ 2013,  צפון הודו

 

 

הראיון שלי עם רוני נפתח עם שיר של נירוונה ברקע.   אחת הלהקות שדרור הכי אהב.  אולי זה סימן?  אנחנו יושבות על גג מסעדה במנאלי,  השמש יצאה לכמה רגעים והגשם הפסיק.    אף אחד מהמלצרים לא מתאר לעצמו שבזמן שאנחנו אוכלות ככל התרמילאים יזראלי ברקפסט עם צ'פטי וצ'אי,  אנחנו מדברות על הטרגדיה ששינתה לרוני שק את החיים.

 

איזה רוני פה בהודו

ביולי 2007, בזמן שהיה בדרכו לקירגנגה בעמק פרווטי, נרצח דרור שק.  דרור נמצא מוטל באמצע הדרך, כ-20 דקות לפני סיום המסלול, כשגופו דקור. על פי העדויות, סכין מגואלת בדם נמצאה צמוד לזירת הרצח.  אין ספור קונספירציות ותיאוריות עלו על המניע לרצח אך עד היום אין קביעה חד משמעית מי רצח את דרור.

רוני שק, 25, סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת תל חי הגיעה להודו כרוני וכאחותו של דרור.  בחורה יפייפיה,  דיבורה נעים ומבט שמביט לצדדים כמחפש תשובות לשאלות שנשאלות סביבה.  נראה שיש בה שאלות כל הזמן,  לא רק מהסביבה החיצונית,  אלא גם בתוך עצמה.

רוני,  את פה בהודו כרוני התרמילאית מצד אחד, ומצד שני את סוחבת על גבך טראומה.  טראומה משפחתית שהיא גם חלק מזיכרון קולקטיבי של קהילת התרמילאים בהודו ואלו שנכחו באזור באותה טרגדיה.  דרור למעשה הוא סמל לסכנות בדרך לקיריגנגה.  תמיד הוא יהיה זה שיזכרו אותו בתור "הישראלי ש…"

רוני מהנהנת להסכמה.

"אני לא באתי להודו רק כדי לסגור את המעגל הזה. אם הייתי רוצה לבוא לסגור מעגל הייתי עושה את זה מזמן.  כמובן שבאתי גם כדי לראות איפה היה אח שלי כשנרצח אבל באתי גם כדי לחוות בעצמי את הודו – להבין על מה כולם מדברים."

 

 

                                            

רוני בקיריגנגה.  להבין על מה גן העדן שכולם מדברים

 

 

 

איך ההורים הרגישו עם ההחלטה לטוס להודו?

"הם תמיד ידעו שאני רוצה לטוס  זה תמיד היה ברקע. העלייה לקיריגנגה מסמנת באיזשהוא מקום טראומה משפחתית שהייתה אצלנו.  זה מצחיק כי בכל מקום פה אנשים מדברים שקיריגנגה זה המקום הכי יפה וקסום בהודו, אפילו איזה איטלקי אמר שאחרי קיריגנגה הוא הבין שיש אלוהים.  בשבילי זה מסמל משהו אחר אבל אפשר לראות את זה משתי פרסטקטיבות:  מקום שקרה בו אסון או כל מקום שכמו שהרבה ישראלים אמרו שאם כבר למות אז שם כי זה גן עדן."

 

"עכשיו אני נמצא בקאסול שזה המקום הכי טוב לסיים טיול"
דרור שק ז"ל בדיווח בעיתונות

 

 

 

את זוכרת את היום שהודיעו לך?

הייתי בת 19.  חצי שנה בצבא. שבועיים ויומיים לפני שדרור היה צריך לחזור אחרי 8 חודשים בהודו.  ואגב, המקרה אירע  20 דקות לפני סיום המסלול שזה אירוני.  הייתי בבסיס ולקחו אותי משם עם איזה תרוץ שיש לי ביקור בית  שגרתי. לא כ"כ אכלתי את זה אבל לא תארתי לעצמי שזאת הסיבה. כשהגעתי הביתה הבנתי. נכנסתי הביתה ואפילו העובדות הסוציאליות שהיו בבית לא היו מסוגלות לפנות אלי להגיד לי את זה. את התפקיד הזה נתנו לדוד שלי שהסתכל עלי ואמר "מצאו את דרור מת בהודו".  אין דרך אחרת וטובה להגיד את זה.  ובאמת באותו רגע הכל השתנה.  הקרקע שלי נשמטה מתחת לרגליי, הכל השתנה. כולם במשפחה השתנו.

 

איך ממשיכים הלאה? איך הסכימו שתטוסי לכאן?

את יודעת, בסופו של דבר רואים שהחיים חזקים ואפשר להמשיך.  ההורים שלי אצילים. הם יודעים שאם מקרה כזה טרגי קורה אחד לארבעים אלף מטיילים-  זה לא חייב לקרות שוב. הודו מייצגת את רוב הפחדים שלי ולבוא לפה זה להחליט להתמודד עם הפחדים.  אני מקשרת בין הסיפורים למראות.  אין מצב שלא הייתי מגיעה להודו.  אני חיה את המדינה הזאת 6 שנים עוד לפני שהגעתי לכאן כעת לראשונה.

 

איך היה הקשר שלך עם דרור?

היה בינינו הפרש של 4 שנים וכשהיינו ילדים היינו כמו כל אחים: אוהבים, רבים מכות וחיבוקים. אבל ככל שהתבגרנו נהיינו לחברים טובים, הוא היה מתקשר מהודו, שולח מיילים, אפילו גלויה קיבלתי ממנו פעם.  עד היום אחד מהצמידים שהוא נתן לי לא יורד לי מהיד.  דווקא בתקופה הכי טובה שלי ושלו כאח ואחות זה קרה. מכירה את השיר של גלעד שגב שכתב לאח שלו שנפטר? "שניה לפני שאני עף מהפסים הרגשתי שאנחנו מתקרבים".

 

 

 

התמונה האחרונה ביחד.  לפני הטיסה של דרור ז"ל

 

 

 

 זה ממש ככה. ומעבר לזה שהיינו שני אחים, האינטרקציה זה הכול ביחד. הסודות מההורים, הריבים, ההשלמות זה הכול. מעניין אותי לדעת מה הוא היה חושב על זה שאני בהודו.

 

לפעמים קורה לך שאת מצליחה להתחבר אליו פה בהודו?

לפעמים ולא כל הזמן.  אני פוגשת אותו הרבה.  אני פוגשת אותו הרבה כשאני מנסה להבין איך היה הטיול שלו.  בדרמסאלה, מנאלי ומקומות שהוא היה בהם.  אני כל הזמן חושבת איפה הוא ישב,  מה הוא ראה מי מהמקומיים הכיר אותו.

 

כשאת בהודו את מצליחה יותר להבין איך קורים פה מקרים טרגיים?

כשהלכנו על איזה הר,  היה שלב שבלי כוונה אני גם הלכתי לבד מאחורה, כמו שדרור הלך בעת המקרה.  פעם היה לי כעס עליו שהוא היה חסר אחריות,  אבל עכשיו הבנתי וראיתי כמה זה קל שזה יקרה,  שאני אהיה זאת שהולכת מאחורה.

 

האנדרטה לזכרו של דרור שק ז"ל בדרך לקיריגנגה

 

 

הייתי רוצה להיות יותר אמיצה כמוהו. הוא לא פחד פה מכלום והתחבר להכל. יש לי רגעים שאני לא מתחברת לדברים בהודו ושואלת את עצמי מה אני עושה פה?  אבל אז אני מזכירה לעצמי שמישהו שמהמשפחה שלי דווקא כן התחבר (רוני מחייכת).   ואם הוא אהב גם אני יכולה להתחבר ולחוות את הודו כמו שהוא חווה עם כל הכיף שהיא יכולה לתת.    דרוש היה לי המון אומץ להגיע לכאן והמון אומץ להורים שלי שנתנו לי את ברכתם לצאת למסע הזה.   זו אצילות שאי שאפשר להסביר,  כמה הם אצילים בעיני.  ההחלטה לבוא לפה התקבלה איתם.  אני צריכה לדבר איתם יותר מכולם, לדבר איתם ולעדכן ולא להישאר לבד.

 

איך התמודדתם עם שלל התאוריות למניע הרצח?

אני לא התעסקתי בחקירה.   אני מכירה את אח שלי והעיתונים שלא מכירים אותו אבל כבר עשו ממנו מפורסם העלו השערות.  זה סה"כ אח שלי, מי שגדל חדר לידי ורצה להגשים חלום.   הוא היה כמו כל אחד מאיתנו,  הוא לא היה אחד שמסתבך בצרות ככה שזה לא הגיוני מבחינתי שהוא הסתבך באיזו עסקה. זה קשה לי שכל מיני טוקבקים בכתבות ואנשים זרים שבכלל לא הכירו את דרור טוענים טענות כמו למשל שהוא היה מעורב בעיסקת סמים.   או סתם ראה משהו שהוא לא היה אמור לראות.   דרור לא פגע באף אחד.   לאנשים תמיד יש מה להגיד ואם פעם לא הייתי מרגישה בנוח להגיד שהוא נרצח כי זו מילה קשה, היום אני לא מפחדת להשתמש במילה הזו.

 

מה את מאחלת לעצמך להמשך הדרך פה בהודו?

"לקחת את כל החוויות האלו להמשך המסע בחיים. להתפתח מזה, ולגדול ולהעז יותר.   כמו כל מטייל שמאחל לעצמו.   בהקשר של דרור, להראות דוגמא שאפשר לסגור מעגלים בחיים.   להעיז ולא להשאיר דברים פתוחים וגם לתת להורים שלי את האומץ לבוא לפה.   לחוות את הודו ממקום יותר טוב ונעים ולא רק מהקונוטציה השלילית שיש לנו לגביה".

 

חלק ב' – סתו 2013,  ישראל

 

חזרתי לפני שבועיים וחצי,  ואני עדיין מעכלת את החוויה.  הודו מדהימה ואני רואה את זה עכשיו.  לפני זה, כשאנשים היו אומרים שהודו מדהימה זה היה מכעיס אותי.   עכשיו אני הייתי שם,  ואני מבינה את זה,  שהיא מדהימה.   למדתי לנתק את מה שקרה לאח שלי ממדינת הודו.  כן, זה קרה שם, אבל אסונות יכולים לקרות,  בכל מקום קורים דברים עצובים.  אני לא מבינה למה זה קרה.  זה לא הגיע לו, לא הגיע להורים שלו, לא הגיע לי. אבל אני לא מבינה כל דבר,  מה שבטוח – שהנסיעה שלי היתה תהליך מאוד מרפא. 

 

באיזה מובן מרפא?

הודו עכשיו גם מדהימה בשבילי.  אני במכללת תל חי, כולם פה אוהבים את הודו.  כולם אומרים שהיא מדהימה ועכשיו אני יכולה להצטרף אליהם,  ולהמשיך באיזשהוא מקום קדימה במערכת היחסים שלי עם הודו,  כבחורה בת 25 עם חברים אוהבי הודו שאוהבת גם את הודו ורוצה לטייל בה.  לכן חיכיתי מספר שנים לפני שבאתי.  אם הייתי רוצה לבוא להודו רק כדי לסגור מעגל על אח שלי,  הייתי יכולה לעשות את זה ממזמן.  חיכיתי את הזמן הזה כי רציתי להיות בשלה לבוא כמו רוני,  וזה הגיע בזמן מדוייק ונכון לי.  זה גם פותח פתח להורים שלי לנסוע לשם.  זה מגיע גם להם הריפוי הזה,  כמו שאני עברתי במידה רבה עכשיו.   לא לשמור כל הזמן טינה להודו.  

 

את כאילו מנתקת את האסון ממדינת הודו?

בדיוק.   פעם היה הודו שווה לרצח של דרור,  הודו לא טובה,  הודו יש בה רוצחים,  היום אני מבינה שזה לא הודו.  זה מישהו שעשה את זה, ואפילו אותו אני כבר לא שופטת,  אני לא יודעת מי הבנאדם.  הודו קסומה ומדהימה ואני אגיד לך יותר מזה אם כבר למות אז אני יכולה לראות משהו טוב בלמות בקירגנגה,  סוג של גן עדן. אחרי 8 חודשים של טיול ושל אושר. אם כבר אז כבר.

 

מה היה משמעותי בתהליך שעברת?

מה שחשוב זה הכוח הזה של האנשים.  שאנשים אוהבים אותך ותומכים. בלי האנשים לא הייתי יכולה לעשות את הדבר הזה.  זה היה כלכך מדוייק.  פגשתי חברים מדהימים ובפרט אני רוצה להגיד גם תודה לכם וצוות האתר שלכם.  פגשתי את 2 אנשי צוות האתר בהודו טל ודני,  והם היו מקסימים ותמכו ועזרו לי, הרגשתי ממש בבית.  מה שאתם עושים מלא באהבה ובא ממקום כלכך טהור.  המשמעות שלכם אישית בטיול שלי לא תבינו אותה בחיים….

השלב שהבנתי שאני פה בשביל עצמי, היה כשלקראת סוף הטיול בהודו הפסקתי לחשוב כלכך על דרור.  בהתחלה חשבתי עליו כל הזמן, ואם לא הייתי חושבת הייתי מלקה את עצמי על זה – איך זה יכול להיות שאני פה ואני לא חושבת עליו.  אבל בסוף  – וזה מה שיפה – הייתי במקום שבו אני נמצאת בהודו למסלול שלי.  זה לא רק שלו.  זה גם שלי. 

 

אז מה הלאה?

זהו,  אני נגועה בחיידק הודו.  אני אחזור לשם בשנה הבאה,  וגם ההורים שלי חושבים על לנסוע בשנה הבאה ואני שמחה וגאה שזה הרבה בזכות הנסיעה שהיתה לי שפתחה להם דרך. 

 

את יודעת שתצטרכי להיזהר קצת יותר ממטייל רגיל

זה נכון.  אני בכלל נזהרת בתור בת יחידה עכשיו יותר מהרגיל,  הודו או לא הודו.  אני שומרת על עצמי כל הזמן במשנה זהירות.  אבל אי אפשר לפחד מהפחד.  אסור לתת לפחד לנהל אותנו.  

 

 

 

כתיבה:  טל גטרייטמן (הודו) ודני אברהמי (ישראל)

עריכה:  אור פרץ ודני אברהמי