לפנק לפנק לפנק

מאת: זהבית תבור

הודו כמו הודו לא תמיד עושה לנו את החיים קלים. יש ימים שבהם כל יום נראה כמו שבוע. כמות המקרים ההזויים שקורים פה היא לא אמיתית. אבל כן, זה אמיתי וזה קורה.

הגענו להודו הקסומה לסיבוב שני אחרי כמה שנים. הכול קרה כשהחלטנו לצאת לחופשה לקראת החגים. אני, בעלי, וזוג חברים. התבגרנו, התחתנו, אנחנו כבר בני 30 ומעלה (ממש זקנים) וכאוהבי פינוקים לא היה לנו כוח למיין באזאר, לא היה לנו כוח לדרמסלה וקאסול אבל בכל זאת רצינו הודו. מה הפתרון? אנדמן! ואז למדנו על בשרנו שישנם כמה צדדים להודו. לא משנה כמה גדולה היא ושונה ממקום למקום, זה מרגיש תמיד אותו הדבר.  צפון, דרום ומרכז = הודו.

 

עוד רחוקה הדרך אל האושר

הצד הפחות טוב של הודו הוא לאו דווקא הלכלוך והריחות, שמבחינתי הם בעצם חלק מהקסם של המקום הזה. הצד הפחות טוב מתבטא בפרוצדורות: נורא קשה להבין את התהליכים כאן, חוסר המערביות הוא מוחלט. זה ממש כמו להיכנס למימד זמן אחר – משהו  שלנו, הישראלים, מאוד קשה, במיוחד אחרי גיל 30 (כל מי שהוא בן 31, זה הזמן להתעצבן עלי), כי למי יש כוח לשטויות הביורוקרטיות האלו?!

 

עוד כשהיינו תמימים. ממש בתחילת הדרך

 

עברנו 24 שעות של טיסות ודרכים עקלקלות בכדי להגיע לפורט בלייר, העיר המרכזית של איי אנדמן. משם צריך היה לקחת מעבורת – שעתיים של שייט לגן עדן – האי האבלוק. לא דמיינתי אפילו את ההפתעות המחכות לנו בקניית הכרטיסים למעבורת. סיוט! נאמר לנו מאנשים שהיו פה שצריך להגיע מוקדם בכדי לא לעמוד שעות בתור וכך עשינו. בעודנו מחכים בתור לקופה שנפתחת בשעה 9:00 (אנחנו הגענו ב 8:30), "נגמרו" הכרטיסים, כן כן, ואין גם עם מי לדבר. פשוט אין יותר כרטיסים וזהו, תתפוצצו ותחכו עד מחר!

הרגשנו כאילו חרב עלינו עולמנו, "מה נעשה עכשיו???"

מצאנו את עצמנו עם תיקים כבדים ועצבים שלא ניתן לתאר, מחפשים מוצא בנמל פורט בלייר. הסתובבנו בין כל מיני תורים הזויים שנפתחו ליד חלונות ללא איש וכבר ממש הרגשנו אבודים. החלטנו להשלים עם רוע הגזרה שלא נצליח לעלות למעבורת היום. אבל בהודו כמו בהודו, "סאב קוץ' מילגה" – הכול אפשרי.

 

 ללא מלאך הכרטיסים ייתכן שפה תבלו את הלילה. צילום: שרית גמליאל

 

פתאום משום מקום, הגיח הודי נחמד ושאל אם אנחנו צריכים כרטיסים. "כן", צעקנו בהתרגשות ובמעט ספק שאולי הוא משקר, כי אין לדעת. לא שמענו על מלאך הכרטיסים לפני אותו יום. ברגע האחרון הצלחנו לעלות למעבורת.

 

לגור בדירת פאר- לחשוב שאתה מיליונר

 

א ש ל י ו ת !  צילום: צוות האתר

 

הגענו לאי האבלוק המדהים ביופיו. האי הבתולי ביותר שראיתי. לקחנו נהג ריקשה (שבעצם אפשר להגיד שהוא לקח אותנו) כדי לראות גסטהאוסים. כבר כמעט ונקשרנו אליו נפשית מרוב כמות השעות שבילינו איתו עד שמצאנו גסטהאוס שמתאים לסטנדרטים הנוקשים שלנו. מה בסך הכול רצינו? חדר עם מיטת קפיצים זוגית גדולה, מזגן שקט, שירותים ומקלחת משיש, מים חמים, מגב ופומפה.

 

במציאות מה שראינו היה מיטת קרש עם מאוורר תקרה ואין מים חמים. וגם לא פומפה. אבל אין ממש מה לעשות, אין סיכוי שניקח מעבורת לתאילנד ואין לאן לברוח. אנחנו כבר פה. נתמודד. בבוקר למחרת התעוררנו למראה הים המדהים והעצום הזה וההרגשה השתפרה אוטומטית. אפילו מצאנו לנו גסטהאוס שונה שהציע בחדר מקרר קטן, מזגן וטלוויזיה (אפילו היה ערוץ 1 באנגלית)! התחלתי להרגיש בבית, גם מי כבר מתקלח במים חמים בימינו?

 

כשזה החדר שלך מי צריך בכלל מים חמים במקלחת?

 

בעודנו הולכים באי, הופ: שוב פעם נשאבתי לאותו מימד הזמן של הודו. פה הכול רגוע, בין השעות 13:00 ל- 15:00 כל האי יוצא לסיאסטה, השוק נסגר והמקומות היחידים שנשארים פתוחים זה סופר אחד ומסעדות בגסטהאוסים, אין אינטרנט, אין קליטה בטלפון, התנתקות מוחלטת מהעולם החיצון. זה כייף וזה חרא, זה משעמם וזה מעניין.

 

לי באופן אישי קסמה המחשבה של לעשות כלום כל היום. אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שהמנטאליות שלנו לא באמת מאפשרת את זה. יש לי איזה כעס פנימי על היותי עצלנית מידי, כל יום שעבר הרגשתי יותר ויותר חסרת תועלת, לא עשיתי שום דבר מועיל כ"כ הרבה זמן, וואלה זה כנראה משפיע. מצאתי את עצמי כועסת על עצמי רוב היום.

אנחנו מתהלכים לנו פה ללא תחושת זמן, לא ימים לא שעות, והכול סובב סביב אוכל, אוכל מדהים היישר מהים לצלחת.

 

האם אנחנו יכולים שאלו יהיו חיינו כל הזמן? סיכום החיים באנדמן בקולאז' אחד

 

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

שבועיים של חוסר תחושת זמן ועשייה, שבועיים של התחברות לעצמי ולבעלי היקר לי מכל. ממליצה בחום לזוגות נשואים שמחפשים להתנתק לגמרי משגרת היום יום, לכאלה שלא כועסים על עצמם כשהם עושים כלום, כאלה שמחפשים לחדד את התקשורת הבין אישית שלהם – אנדמן זה המקום המושלם כי לא משנה כמה טוב או רע היה, תמיד היה לנו אחד את השנייה לחבק, לאהוב, לשחרר ולשתף בכל החוויות. למרות שאני מכירה את בעלי מגיל 9, אחרי השבועיים שם הכרתי המון צדדים חדשים ומופלאים בו וגם בעצמי.

 

תמיד המסע להודו גורם להעריך את הבית, את האנשים שאנחנו אוהבים ואת הסביבה הנוחה והמוכרת. אני חושבת ששם, באי המרוחק וחסר התקשורת, זה הרבה יותר מורגש ופתאום אני מעריכה את העבודה שלי ואת השגרה שלי, שזה טוב כי לשם לבסוף צריך לחזור. בתוך מימד זמן אחר בלב ים נידח מלא בשפע וטבע, כייף כל כך, משעמם, מעניין וריקני – שילוב מטורף של סטלה וסחיות במקום שנראה כמו גן עדן ומרגיש כמו הודו.

 

תם היום. צילום: שרית גמליאל