בנסיעה בלוקל באס ישבתי ליד הודית נחמדה שידעה מעט מאוד אנגלית. שוחחנו איך שהוא ובהמשך היא צרפה לשיחה את בעלה שישב במושב לידנו. אחרי כשעה היא נותנת לי את מספר הטלפון שלהם ומבקשת ממני את מספר הטלפון שלי, אומרת שאני נחמדה והם רוצים להתחבר איתי - זה לא מדהים? איפה עוד יכול להיות דבר כזה?
לינק לחלק הראשון של יומן המסע של יהודית:
חברים יקרים שלי, אני חוזרת אליכם וחולקת איתכם את המשך המסע המדהים שלי בהודו.
ראשית אני רוצה להודות לחברים שהגיבו לחלק הראשון של יומן המסע שלי, התגובות חיממו את לבי ואני רואה שוב כמה מקסימים הם חברי קהילת הודו.
מפושקר הגעתי למאונט אבו, עיירת היל סטיישן מקסימה ביותר בדרום ראג’סטן. העיירה נמצאת בגובה 1,200 מ’, כולה בתוך גבעות ציוריות עם עצי ענק ירוקים, במרכזה אגם יפיפה עם סירות שבתוכן שטים משפחות הודיות שמגיעות לנופש לעיירה וזוגות בירח הדבש שלהם. הקופים מתרוצצים שם בטבעיות רבה וכמובן גם הפרות. האנשים חביבים ביותר ומסבירי פנים. האוניברסיטה הרוחנית של הברהמה קומריס נמצאת שם ויש להם שני מרכזים מאד יפים בעיירה. עשיתי שם קורס בסיסי מזורז בראג’ה יוגה ולשמחתי זה היה קורס אישי עם סיסטר אשאה. דבר מדהים שעשיתי שם היה סנפלינג – פשוט עברתי באזור גבעות מדהים ביופיו וראיתי שם קבוצת צעירים עושה סנפלינג. נגשתי למדריך ושאלתי איך אני יכולה לעשות סנפלינג והוא שאל אם יש לי נסיון, עניתי שלא. לא רציתי לספר לו שמימי לא עליתי על מתקן בלונה פארק ואפילו על גלגל ענק פחדתי לעלות… קבענו לאחה"צ, כשהגעתי הוא נתן לי קורס מזורז (כשתי דקות) וקדימה – נקשרתי ולדרך. זאת הייתה חוויה מרגשת כל כך! פעם אחת טפסתי מלמטה לראש הגבעה ובפעם השנייה ירדתי מראש הגבעה כלפי מטה. המדהים הוא שלא פחדתי כלל, אפילו לא כשהסתכלתי למטה אל המדריך כשצילם אותי. אגב, למדריך קוראים רג’ן והוא חביב ביותר. הוא אחראי על האתר, שהוא אתר ממשלתי, לכן לא גובים שם תשלום עבור הסנפלינג. אם מישהו מתכנן להיות במאונט אבו ולעשות סנפלינג אוכל לתת את המייל של רג’ן כדי לתאם את זה.
ממאונט אבו המשכתי לאומקרשוור, עיירה קדושה להינדים, במדינת מדיה פראדש. בצמוד לעיירה יש אי קטן המוקף בנהר רחב, שאליו ניתן להגיע דרך גשרים או בסירות קטנות. על האי יש המון מקדשים ואשראמים ועולי רגל הינדים מגיעים אליו ועושים הקפה שלמה באי תוך שהם מתעכבים ליד כל מקדש ולו הקטן ביותר (זה יכול להיות אפילו פסל בודד בגובה 20 ס"מ שמונח לו כך סתם בצידי השביל). הייתי בגסט האוז לא משהו אבל הוא נמצא על שפת הנהר, הנוף הנשקף ממנו בכל בוקר שהתעורתי היה מרהיב ומרחיב את הלב. בעיירה יש באופן קבוע צלילים של מקום הינדי קדוש: שירה מהמקדשים, פעמונים מצלצלים, מנטרות שמושמעות ברמקולים ובערב חגיגה שלמה של מוסיקה מהמקדשים ומהאשראמים.
משם המשכתי לפונה והתחברתי אליה מהר מאוד. פונה היא ברובה עיר מודרנית, ובאזור שבו התגוררתי יש אווירה צעירה ובין לאומית. סטודנטיםמארצות רבות מגיעים ללמוד בעיר, בעיקר באוניברסיטת פונה. הייתי באשראם של אושו מספר ימים וזה היה פשוט נהדר. זהו בעצם מרכז בין לאומי למדיטציות שבנוי כמו קאנטרי קלאב מפואר. נהניתי שם ממגוון מדיטציות חוויתיות ופעילויות כייפיות נוספות. חבל שמחיר הכניסה כל כל גבוה. התיידדתי שם עם המון אנשים מעניינים, הודים, סניאסים, תיירים זרים. בכלל, אני נהנית להכיר כל כך הרבה אנשים – ברכבת, באוטובוס, סתם ברחוב. בנסיעה בלוקל באס ישבתי ליד הודית נחמדה שידעה מעט מאוד אנגלית. שוחחנו איך שהוא ובהמשך היא צרפה לשיחה את בעלה שישב במושב לידנו. אחרי כשעה היא נותנת לי את מספר הטלפון שלהם ומבקשת ממני את מספר הטלפון שלי, אומרת שאני נחמדה והם רוצים להתחבר איתי – זה לא מדהים? איפה עוד יכול להיות דבר כזה?
אני מאוד אוהבת את האוכל ההודי (כשהוא לא חריף…) ושמות כמו טאלי, אידלי, דאל, מאסלה דוסה, פאלאק פניר וכמובן צ’פאטי הופכים למוכרים וטעימים.
אני נהנית מכל מפגש ומכל חוויה, שמחה ומתרגשת מדברים קטנים כגדולים. הכל נפלא בעיני. אני מרגישה חופש עצום, מרחב עצום, פנימי וחיצוני, זוהי חווית חיים שאני מודה בכל רגע ורגע על שהתאפשרה לי. רוב הזמן אני עם שותפים לטיול שמתחלפים וזה גם בסדר לטייל קצת לבד ואז להכיר אנשים חדשים.
אני נמצאת כעת בגואה, בחוף ארמבול ואני בעצם במנוחה כאן. נקעתי את הקרסוליים שלי לפני 5 ימים בזמן מדיטציה דינמית באשראם של אושו אבל זה ממש בסדר. הייתי זקוקה למנוחה, אחרי למעלה מ-4 שבועות של טיול אינטנסיבי אז פשוט זימנתי לי מנוחה. המקום כאן מקסים, כפר קטן מלא עצי קוקוס ענקיים, חוף ים יפיפה והכפריים חביבים מאוד. זה באמת מקום למנוחת שאנטי אמיתית.
בעוד כ-4 ימים אני מתכננת להמשיך דרומה למדינת קרלה וכפי ששמעתי יש בה מקומות מאוד יפים ומיוחדים ( לא כל הודו כזאת?).
זהו להפעם, נשתמע בהמשך.