הודומקס, מאיפה הרעיון לטוס להודו?
כל שנה אני טס בתחילת ספטמבר, לקראת ראש השנה למקום כלשהוא. מכיוון שהודו סיקרנה אותי התחלתי לחקור בכיוון ולבסוף החלטתי אך לא סיפרתי בינתיים. לא רציתי לספר לאיפה אני טס: אני מעדיף להפתיע כל פעם מחדש כשאני נמצא בחו"ל ואני מאמין שצריך לשמור את הסוד נגד עין הרע. לקח לי זמן לאסוף מידע, קיבלתי מלא המלצות והמון סיפורי מסע של חברים חירשים שלי שהיו בהודו.
שנת 2014 הייתה לא קלה עבורי עם התמודדויות, משברים, ירידות ועליות. החלטתי שבמסע להודו אמצא דרך להתמודד. במקביל התעניינתי לגבי התנדבות וסיוע בבתי ספר בהודו. לקח לי שנה לחקור בנושא זה עד שמצאתי דרך ארגון עמותה בשם "ובחרת בחיים". אחרי תהליכי התכתבות ארוכים החלטתי ללכת על זה.
לפעמים הקושי זה להיות לבד ולהיות מנותק מהסביבה. מקסים כהן
היו חששות מהנסיעה?
לפני הנסיעה היו לי הרבה חששות- פחדתי ללכת לאיבוד במדינה הגדולה הזו. הודו זה עולם אחר, תרבות שונה וענייה מאד לעומת מדינות אחרות- אין טכנולוגיה מתקדמת ויש הזנחה ומשפחות עניות שמתגוררות ברחובות. פחדתי להידבק במחלות או לקבל בחילות מהאוכל שאני לא מכיר או מהשתייה שאי אפשר לדעת מה יש בה. אפילו חששתי שאולי בשעות לילה יש מקומות עם הפסקות חשמל, שאולי אפול לבור או אהיה קורבן לכנופיה או אלימות או רצח… חשבתי שלא אצליח לתקשר עם המקומיים. שהם לא ידעו קרוא וכתוב באנגלית, שינסו לרמות אותי או לנצל את החירשות שלי.
איך הסביבה הגיבה לנסיעה?
הדעות היו חלוקות: חלק מהחברים המליצו לי לשמור על עצמי ולהיזהר מהסביבה ומההודים, חלק אמרו לי שאין מה לחשוש, שזה לא כמו שאני חושב או כמו בטלוויזיה או בעיתונות, שעלי להיות אופטימי, לזרום, להתמודד ולקבל את התרבות של הודו. כשאלתי את אמא שלי לגבי הודו, קיבלתי תגובה שלילית. היא התנגדה שאטוס ופחדה שאני אלך לאיבוד או שיקרה לי משהו. היא העדיפה שאני אטוס למדינות אחרות ולא להודו. כולי מחייך, עולה לי כמה אני משוגע עליה ואוהב אותה… אמרתי לה שאין מה לדאוג, שהיא יודעת שאני מצליח להתמודד יפה ולשרוד בכל השנים הקשות שעברו עלי בכל המכשולים, אמרתי לה: 'תמיד תאמיני בי שאני מגיע למקום הנכון והכי בטוח…
אחרי ששאלתי אותה החלטתי לא לגלות לה. אמרתי לה שאני אטוס להתנדבות באירופה, ובאמת טסתי למינכן לפסטיבל הבירה אוקטוברפסט ומשם לברלין. משם החלטתי לטוס ישר להודו למומבאי להתנדבות למשך שבועיים. בזמן שהייתי בהודו שלחתי הודעות וואטסאפ לשושי הבת של אימא אסתר ועידכנתי אותה כל פעם שאני בסדר, שלחתי תמונות והיא עדכנה את אימא. אימא מחייכת, צוחקת וגם ככה דואגת לי ומבקשת ממני לשמור על עצמי בכל הדרך הקשה בהודו. לגבי החששות שציינתי- אחרי שהתחלתי להכיר ולראות בעיניי, אחרי שאני פה בהודו במשך 3 חודשים, כבר אמרתי לעצמי- התאהבתי בהודו!
איך הייתה הנחיתה?
אחרי חודש שלם בגרמניה, ליוו אותי לשדה התעופה להודו עם התרגשות, חששות ולחץ פיזי לקראת המסע להודו. במומבאי חיכו לי ההודים האחראים עליי. הייתי בשוק למרות שכבר סיפרו לי מראש שלא להיבהל מהמקום.
מומבאי זה משהו שלא צפיתי שיקרה, מפוצץ אנשים, הודים צפופים, חלק מוזנחים ועניים וחלק מתלבשים יפה ובעיקר עם הרבה בגדים צבעוניים ומעניינים. היה בלאגן, סיוט בכבישים ומכוניות. אופנועים וריקשות מפוזרים עם צופרים, כל הזמן רעש… אבל מומחים בנסיעה נכונה ללא תאונות… דאגתי מתוך התחלה של בהלה לסביבה… גם הריחות לא היו נעימים… מלא בניינים ובתים מוזנחים, זיהום אוויר ועשן שנדבק לבניינים, רעש – למרות שאני חירש אני מרגיש דרך הגוף והחזה ויברציות.
מקסים נותן השראה לילדים חרשים – מומבאי
מה אתה מספר על תקופת ההתנדבות?
הגעתי לדירה של ההודי האחראי עלי, הוא התחיל להתקשר איתי בהתכתבות ולקח אותי למקומות היכרות עם אנשים חשובים. היה לי קשה להתמודד במומבאי, יותר מידי מבטים שנועצים בי עיניים ואפילו כלבים משוטטים ברחובות וילדים מסכנים שמבקשים כסף. התאפקתי להיות חזק ולא להיות רגיש.. קיבלתי לוח זמנים עמוס וסיירתי בבתי הספר לחירשים. התלמידים והתלמידות התרגשו לראותי והכינו לי הופעת מחול הודי, ממש התרגשתי והתאהבתי בהם. הכרתי ילדים שמתעניינים ומסתקרנים לשאול אותי מהיכן אני, הסברתי שאני מישראל ושאלו למה בחרתי לבוא דווקא להודו. עניתי שהודו מיוחדת ומעניינת. היו לי מאד שאיפות לתרום ולסייע לילדים בהודו, כי אני גדלתי על החינוך של הוריי שגידלו ועזרו המון לילדים. אני הולך בדרכם- אני אוהב לעזור ולחנך.
הצגתי את עצמי לצוות ההנהלה ולמורים של כל בתי הספר חירשים במומבאי שבאו במיוחד לראותי, התעניינו והזמינו אותי לפעילויות אצלהם.
יום אחד האחראי העיר אותי לפנות בוקר שעלי להתארגן ולהתלבש יפה, לא הבנתי למה עד שלקח אותי להופעה חיה של כמעט שלוש שעות. התלהבתי מכך שהאולם התמלא באנשים ב-6 בבוקר. אחרי סיום המופע הזמינו אותי לעלות על הבמה. הרגשתי כבוד גדול, מחאו לי כפיים והסבירו לקהל שאני מורה חירש למחול מישראל שהגיע להתנדב.
מככב בעיתונות המקומית
למרות שהאחראי עזר לי מאוד, הוא גם אדם קשוח מדי לטעמי והדעות שלו היו שונות משלי. היו ביננו קצת ויכוחים והחלטתי לפרוש בצורה יפה, לצאת לדרך הקשה ולהיות לבד. לצערי עזבתי את המקום בלי להספיק להיפרד מהאנשים הטובים ואפילו לא הספקתי להיפרד מהילדים החמודים בבתי הספר.
משם החלטתי לנסוע לדרום מומבאי לקולאבה. נשארתי שם כמה ימים, טיילתי, ביקרתי בבית חב"ד, הם היו נחמדים אלי ואירחו אותי לארוחות.
אחר כך קניתי כרטיס טיסה לדלהי, שם נפגשתי עם ישראלים נחמדים והתחברתי עם חלק מהם. חברים שלי מישראל יצרו קשר ביני לבין חירשים הודים בדלהי. ידיד חירש הודי עזר לי ולקח אותי למקומות בדלהי. טיילנו הרבה ואני גמלתי לו על עזרתו בכך ששילמתי לו על אוכל ונסיעות. נפגשתי עם עוד קבוצה של חירשים מיפן, ארהב וצרפת, יצרנו קשר יפה וכולנו נסענו לביקור בטאג' מאהל באגרה.
הופך להיות מטייל בחוף פלולם – גואה.
מה הקשיים עד עכשיו?
במיוחד לסחוב ולנדוד בכל רחבי הודו. אחד הקשיים שאני שונא זה פרידות. אין מה לעשות, זהו חלק מטיול ואתה כל הזמן מכיר אנשים חדשים, מעניינים ונחמדים ומבלה איתם תקופה של כמה ימים או לשבוע. אבל אני מאמין בסופו של דבר שאפגוש את מי שארצה בארץ. קושי אחר הוא שיש הרבה שמנסים להתחכם ולעבוד עלי. בסופו של דבר אף אחד לא יצליח, יש לי עין טובה וחוש לשפת גוף. כבר התרגלתי מהר מה קורה בסביבה. לפעמים אני מברר ומתעדכן בפייסבוק וגם פוגש ישראלים שממליצים לי…
לפעמים הקושי זה הוא לבד ולהיות מנותק מהסביבה, והגעגועים העזים לאימא אסתר, לחברים החירשים שלי ולמקומות העבודה שאני הכי אוהב.
לגבי איך אני מסתדר בתור חירש, זה לא קשה.. תלויי עם מי אני מתקשר או פוגש.. אני מצליח להסתדר ולקרוא קריאת שפתיים ומדבר… אני יודע אנגלית למזלי. יתרונות נוספים שלי הם שפת הסימנים ושפת הגוף.
אחרי שאני פה בהודו במשך 3 חודשים – התאהבתי
יש הבדל ביחס לחירשים בהודו?
ידיד חירש מדלהי הופתע ולמד ממני המון על תרבות החירשים וזכויות החירשים בישראל. הרמה של קהילת החירשים בהודו נמוכה, אין להם תמיכה. אין להם מספיק מודעות ותפיסה לגבי העוצמה שלהם, מגיע להם חינוך טוב. החירשים ההודים צריכים להתמודד ולדרוש את הזכויות שמגיעות להם. אצלם זה תהליכים ארוכים ועדיין נלחמים על השוויון שלהם.
שפת הסימנים דומה?
בהודו זה דבר מדהים – יש אצל הודים שומעים כמה סימנים בלי קשר לשפת הסימנים. כמו סימן "שולם" לשירותים, או "ברוגז", לנופף בכף יד פתוחה זה אומר "אני לא יודע" ויש עוד סימנים שלמדתי… אני נהנה ללמוד עוד ועוד סימנים ושפת הסימנים בכל השפות שונות בעולם ובהודו… כאן שפת הסימנים קצת דומה לשפת הסימנים הבריטית בגלל תקופת השליטה הבריטית כאן.
אצל שומעים הודים יש הרבה סבלנות והבנה, אבל תלוי איפה. במומבאי לא כולם נחמדים לעומת בפושקר ודרום הודו. אצל חירשים הודים לא כולם באותה רמה תקשורתית. פגשתי כמה חירשים שקל להתקשר ולהבין אותם וכמה שלא הצלחתי להבין ואפילו שאני חירש. זה הכל תלוי בחינוך, למשל בבית הספר במומבאי מחנכים יפה ומלמדים אותם. חלק מעדיפים ללמד קריאת שפתיים ופחות שפת הסימנים. אני נגד הרעיון. השפה הזו מאד מאד חשובה עבור חירשים. היא מעשירה את הידע ויכולה לבנות את התקשורת.
איך תקשרת עם מטיילים שומעים?
אני מדבר ומתקשר עם קול, קורא היטב ומבין מה שאומרים. בעיקר פנים מול פנים ולא מאחורי הגב. גם ככה שומעים מתבלבלים ומדברים איתי באנגלית או באוזן, וכל פעם נזכרים מבקשים סליחה כי שוכחים שאני חירש. אין מה לעשות, הם התרגלו מהילדות עד היום שאנשים ששומעים מתקשרים דרך האוזן או טלפון ומדברים בלי להסתכל. לכן יותר קשה לי למצוא שותפים ושותפות לטיול, כי לא תמיד אני מצליח להסתדר עם שומעים ישראלים או שאני לא מכיר. אבל זה מצליח לפעמים: בפושקר הכרתי 3 בנות מתוקות: חן, שירה ושילה, והתחברתי איתן.
עם חן שירה ושילה במסעדה
איך חגגת את הסילבסטר?
הגעתי למסיבת סילבסטר לחירשים בלבד. הכניסה הייתה יקרה אבל זה היה משתלם, כי רציתי להיפגש עם הודים חירשים שהגיעו מכל רחבי הודו לחוף אנג'ונה. פגשתי אנשים מאד נחמדים, כל אחד עם אישיות משלו, הרבה חיוכים. הרבה מההודים התלהבו להיפגש איתי ונהנו להקשיב לסיפורי, ואף ביקשו להצטלם איתי. לפעמים התעייפתי והרגשתי כמו כוכב קולנוע עבורם… במקביל נפגשתי הכרתי 2 תיירות חירשות מהולנד והתחברנו בשיחה ארוכה.. אחת מהן סיפרה לי שהיא יהודיה, היא התעניינה מאד ובעתיד היא תגיע לביקור בארץ לראשונה.
לא צריך אוזניות. מסיבה לחירשים בלבד! מקסים חוגג עם עוד 200 איש בסילבסטר
אחרי הארוחה התחלתי להעביר להם פעילויות, הם נהנו מאד וביקשו ממני עוד… לפני חצות כל ההודים ביקשו להצטלם איתי בחצות והדליקו זיקוקים. חוויה משונה לגמרי, פעם ראשונה בשבילי לחגוג סילבסטר בהודו… נזכרתי כמה אני מתגעגע לחגיגות עם החברים בישראל, לצחוקים, לספירה לאחור ולנשיקת חצות. אבל פה בהודו, איפה?? המועדונים והנשיקות? הבנתי שההודים מתביישים להתנשק בחצות.. במסיבת חירשים לא היו כמעט בנות… היו אולי 6 בנות בתוך 200 גברים חירשים… אחרי סיום המסיבה שמתי לב לדגל ישראל וזה ריגש אותי. פתאום פגשתי כמה ידידים ישראלים שכבר פגשתי לפני כן בהודו. זה שימח אותי והצגתי אותם לחירשים ההודים. הם הופתעו מכמה יפים ויפות הישראלים והישראליות ונהנו מאד מהמוסיקה.
מה התכנונים להמשך?
בקרוב אחליט מה אני רוצה. התקציב לאט לאט מצטמצם, אני משתדל לשמור כסף לעוד כמה מקומות. אני רוצה להמשיך מדרום הודו לצפון. אני מחכה למזג האוויר המתאים לנפאל, ואז להאריך ויזה להודו, להמשיך בצפון, לסיים יפה את המסע ולחזור לארץ לחיי שיגרה… בינתיים עכשיו אני זורם.
בינתיים זורם. מקסים בצפון של הדרום בינתיים. ואטהקנל