לא צריכה להתאפר: הודו של עידן יניב

פשוטה, נקייה ומעוררת השראה. כך חווה יניב את הודו, במהלך הצילומים לתוכנית "בוליווד" של Yes Comedy . בימים אלה הוא עובד על אלבום האולפן החמישי שלו, מתוכו יצא הסינגל המושמע "זה יותר מדי" (שנכתב ע"י פבלו רוזנברג).

כשצופים בסדרה קל להיווכח בבחור רגיש, מצחיק וחינני שעל אף הפרסום וההצלחה נשאר ענו למדי.

להודו הוא אומר שלא יחזור, אבל מודה שהיא עשתה לו משהו בלב.

אז איך היה בהודו?

הודו עצמה מאוד מאוד שונה מהנוף הישראלי, ושאני אומר נוף אני מתכוון לתרבות, מנהגים, אוכל, ריחות, אנשים. הכל פשוט שונה. בהתחלה היה ממש לא קל. הרגיש קצת מוזר, אבל מהר מאוד אתה מתחבר להודים. אתה כבר מבין. פחות את השפה, אבל אתה כבר מתחבר אליהם. אתה מבין שהמונח הזה "היה שמח בחלקך"- ההודים מאמצים את זה מאוד. הם כל הזמן שמחים, כל הזמן טוב להם, כיף להם, לוקחים הכל באיזי- בגלל זה זה שונה מהנוף הישראלי שהכל לחץ, איומים למלחמות, בלגאנים. הם לוקחים הכל באיזי.

 

יניב בסלפי עם שאר המשתתפים בסדרה (צילום: עידן יניב)

 

עשית מתישהו טיול גדול?

לא, אני לא מתחבר לזה. אני מסוג האנשים שתמיד אמרתי שמרוב שאני לא מתחבר לזה אני לא אגיע לטיולים כמו צפון הודו.. אלא אם כן זה קשור לעבודה או לקריירה שלי.

אז לא היית חוזר להודו בשביל לטייל?

לא , לא נראה לי.

מה הקטע עם השיר "סרט הודי"?

האמת היא שהשיר הזה הגיע אליי ברגע האחרון, לפני שסגרתי את האלבום השני שלי ב-2007. דנה אינטרנשיונל הרימה אליי טלפון ושאלה אותי אם אני רוצה לעשות איתה דואט לשיר שנקרא "סרט הודי", שכולו בהשפעה של מוזיקה הודית. היא השמיעה לי אותו וזיהיתי את הפוטנציאל שלו והקלטתי אותו כלהיט איתה.

 

עובד קשה. יניב על רקע הואן של "בוילווד"

 

בסדרה היה נראה שנשבית בקסמן של כמה בחורות הודיות. הסבר..

קודם כל לפני שטסנו להודו ניסיתי לעשות קצת שיעורי בית על שחקניות ושירים בהינדי, ככה מצאתי את עצמי שומע המון המון מוזיקה הודית. לגבי עניין הנשים- אני חושב שזה לא סוד שיש משהו ביופי של הנשים ההודיות שהן קצת דומות לפוקהונטס- יש להן יופי מאוד נקי,משורטט, לא מתאמץ, פשוט צנוע.

היה לך משהו עם מישהי הודית שם?

לא, דווקא לא.

איך היה המפגש עם בוליווד?

קודם כל, היה מדהים לראות את הגודל ואת העושר האומנותי של התעשיה הזאת. פגשנו שם את כל הרבדים של התעשיה הבוליוודית. היינו בסט צילומים של טלנבולה הודית שמצלמים שם. היינו בסט שבו צילמנו את שיר הפתיחה של הסדרה והיינו באיזשהו סט צילומים שהוא מקדש הודי ששם צילמו את הסרטים הכי גדולים בהודו. בסט צילומים האחרון שהיינו, שזה נראה לי הפרק האחרון, צילמנו את הסצינה האחרונה של כל הסדרה הזאת- את הקליפ סיום.

 

"היה מדהים לראות את הגודל ואת העושר האומנותי של התעשיה הזאת" עידן יניב, איציק כהן וניסים גרמה בלבוש הודי

 

ואחרי שהיית שם, מה אתה חושב על התעשיה?

אני חושב שהיא מאוד מגוונת. יש בה הכל מהכל. זאת אומרת שמי שרוצה להיות טאלנט או שחקן בהודו בבוליווד, אז בין היתר הוא צריך גם לרקוד גם לשיר וגם לשחק- הוא חייב להכיל את שלושת הדברים האלה ואני חושב שזה פשוט גדול מהחיים. הכל שם בענק.

יצא לכם לראות שחקנים/זמרים מפורסמים?

לא. יצא לנו לראות כמה במאים, ואת אחד הכוראוגרפים הגדולים בהודו (נישאנט בהאט) שהוא הכוראוגרף של רוקדים הכוכבים ההודי- שזו התוכנית הכי נצפית בהודו.

 

"יצא לנו לראות כמה במאים, ואת אחד הכוראוגרפים הגדולים בהודו". יניב ובהאט

 

האם הודו השפיעה עליך מבחינה אומנותית?

היא השפיעה גם מבחינה אומנותית וגם ברמה האישית. חזרתי בן אדם אחר מהודו. כמו שאמרתי יש משהו שגורם לך לקנא בשמחת החיים של העם ההודי. נתקלנו שמה במצוקות מאוד קשות. היינו יומיים שלמים באיזה כפר שחי בערך 100 שנה אחרונה אם לא יותר. פגשנו המון ילדים, היינו בבתי יתומים ובכלל כל הדרך אתה פוגש אנשים עם מלא שמחת חיים- וזה גורם לך איפשהו לקנא ולשאול את עצמך שאלות של איך ולמה ואתה מבין שהם מקבלים את החיים כמו שהם והם ממש שמחים ומאושרים בחלקם וזהו, אני חזרתי לארץ עם פרופורציות אחרות לחיים.

מה החוויה הכי עוצמתית שקרתה לך שם?

היו שתי חוויות כאלה- שתיהן מקצוות שונים לגמרי. צד אחד היה ההולי- שזה כמו חג שבועות אצלנו רק המשודרג. שמה אתה באמת רואה את כל העם לוקח יום חופש, אף אחד לא עובד, כולם יוצאים לרחובות, נהנים ושרים ויש מוזיקה מטורפת וקצבית- וכולם שופכים מים אחד על השני והכל צבעוני וכיפי, שזה ברמת החוויה משהו מאוד משחרר ומשמח. הדבר השני, הוא בעצם שני דברים שלא היו קלים מבחינת ההרגשה אבל הם עשו לי מאוד טוב בנפש. אחד, זה הבית יתומים שהיינו בו. פגשנו אישה מדהימה, מבוגרת מאוד, שפשוט מגדלת בבית שלה בערך 40-50 ילדים- בנים ובנות מהגילאים הכי קטנים עד גילאי 18, והיא עושה את זה בהתנדבות, בנאמנות ובאהבה גדולה. את שומעת סיפורים על ילדים שננטשים, שעזבו אותם או שזרקו אותם ברחוב, המקרים הכי קיצוניים שיש, אבל לראות את האור בעיניים שלהם, לראות את הרעב הזה לחיים, הם רוצים לטרוף את החיים- הם כמו הר געש שעוד שניה מתפוצץ וזה פשוט כיף לראות את זה. הם גדלים בסביבה שהם איפשהו מבינים שהם בשביל עצמם ובשביל כל הילדים האחרים בבית. זה חינוך אחר. גדלים אחרת לגמרי.

 

 

החוויה השניה היא הכפר הזה שנסענו אליו. כפר נידח כמעט ללא חשמל, בלי מקלחות שירותים וכו. בתים מחימר ומבמבוקים. ממש עתיק. גם שמה, פשוט לגלות חיי עולם שלישי, ועדיין אנשים לא מושפעים מכל הקדמה והטכנולוגיה. זה לא מדבר אליהם, זה לא מעניין אותם. הם כל כך עסוקים בטבע, באנושיות ובפשטות והם מבחינתם מכירים קשר של פנים מול פנים. לא אייפונים, פייסבוקים והעולם הוירטואלי וזה גורם להם להתחבר יותר לעצמם, להכיר יותר את הסביבה שלהם ובעיקר- להעריך את מה שיש. להעריך את החיים. יש להם ערך אחר ומשמעות אחרת לחיים. אז זה בעצם החוויות משני הכיוונים, הכי כיפיות שעברתי. זה שינה אותי.

משהו לסיכום?

הייתי עושה את כל הדבר הזה עוד פעם.