משפט ששמעו מטיילת הוביל את חופית וסקובויניק וחברותיה עד לגוז'ארט. הן הרוויחו פסטיבל, רקדו "דרבה", זכו להחזיק תינוק שרק נולד, וסגרו תאריך לפעם הבאה
פושקר? האמפי? אולי בכלל ווטה-קאנאל? רגע, יש עוד מקומות בהודו שאפשר לעבור בהם ולחוות ימים מיוחדים. שאלנו את חופית וסקובויניק, שעבורה גוז'ארט היא המקום. רשות הדיבור לחופית –
הטיסה לנאפל השאירה לנו חלון זמנים קצת בעייתי, ארוך מדי בשביל להישאר עוד בפושקר, וקצר מדי כדי לחתוך ליעד אחר ברג'אסטן. באחד מהשיטוטים בשוק אנחנו פוגשות את ליאן, נטע ומישהי ששכחתי את שמה (סורי!), שנפרדות בקרוב כי ההיא נוסעת לדיו. ״היי, דיו!״, חשבתי לעצמי, ״זה… מה זה"? החברה שאני לא זוכרת שמה סיפרה שלצערה לא מתאפשר לה לרדת לדרום, אבל היא ממש רוצה קצת חוף אז דני, ההוא מההרצאות בלמטייל, המליץ לה על דיו, אי קטן בגוז'ארט. השיחה האקראית הזו תפסה אותי ולא יצאה לי מהראש. לאו דווקא דיו, אלא הקטע הזה שבא להיא חוף, אז היא חותכת בנועזותה מ״השביל״, ונוסעת לגוזארט. היי, גם אני נועזת! וחברות שלי בכלל… אבל עד עכשיו נראה לי שלא ממש התעכבנו על מה באמת מתאים לנו לראות.
מפה לשם, נסענו לגוז'ארט. לא אלאה את הקוראים בפרטי הנסיעה המזוויעה, העיקר שהגענו בטיימינג מושלם, בדיוק בשיאו של פסטיבל הנאוברטרי (נאו= תשע, ברטרי= לילות) שמצוין הכל רחבי הודו באוקטובר ומזוהה בעיקר עם הגוז'ארטים, חובבי המחולות. מיקי היה האיש שלנו מבפנים. בחור הודי מקסים שעבד איתי בערבה, והיום חזר לביתו שבברודה, העיר השנייה בגודלה בגוז׳ארט. התחנה הראשונה הייתה בית הוריו, שהפתיע מאד בסגנונו המערבי. נראה לי שרק הוילונות הכבדים והצבעוניים והריח מהמטבח חשפו שגרה פה משפחה הודית. אה, וגם המקדש הצנוע בקומה השנייה.
פסטיבל הנאוברטרי. פול מון פארטי (צילום: חופית וסקובויניק)
בצהרי היום נסענו עם מיקי ובאבש, חבר של, לקנות בשוק לבוש מסורתי לקראת הריקודים שנערכים בכל ערב בחג. בדרכנו לשוק התגלו גם פסל רחוב של מהטמה גנדי, וגם מלא דוכני אנונות. הביקור בשוק היה החוויה הכי רחוקה מ"אקקקותי מה נשמע", שכבר יצא לי מכל החורים. הרגשתי שאני על סט בסרט הודי. הייתה אווירת חג באוויר, והכל מסביב היה צבעוני וייחודי. פתאום אנחנו היינו בצד שמבקש להצטלם, ולא הרוכל.
בערב אכלנו במסעדת מלון יוקרתי טאלי גוז׳ארטי. כיאה להודים, מיקי וחבריו הבטיחו שלא יהיה חריף, ונראה שהם באמת ובתמים האמינו בזה. איכשהו, למרות היותנו למודות ניסיון כאוב בנושא, האמנו גם. עד שטעמנו. צפריר (פולניה אסלית, חשוב לציין), שישבה מולי, האדימה בטירוף ונראתה לפרקים כמו דרקון שמוציא עשן מהאוזניים. עדיין, ולא בגלל המחזה הנדיר הזה, הארוחה הזאת זכורה לי כארוחה הטובה ביותר שלי בהודו עד כה. בעצם הכי מיוחדת. כנראה בזכות הצבעים המגוונים על השולחן והריפילים הבלתי פוסקים. אה, והגולב ג׳אמון. כשחשבתי שהערב לא יכול להשתפר עוד, מיקי ושות׳ האיצו בנו להתקפל זריז. בכל זאת, חג בהודו זה פסטיבל, לא אוכל והביתה.
טאלי חריף בתוספת פולנייה אסלית. שילוב מנצח (צילום: חופית וסקובויניק)
פסטיבל זאת המילה המדויקת למה שקרה שם. המוני הודים, בבאלגן המסודר שההודים כל כך חזקים בו, רוקדים יחפים לצלילים המסורתיים שמנגנת הלהקה בריקוד המכונה ״דרבה״. הסתחררתי לגמרי מהמוני האנשים, שזרים זה לזה אבל רוקדים בכזה תיאום. קרן להבדיל, כבר נטמעה בחגיגה, רוקדת כאחרונת ההודיות, כאילו נולדה לזה! צפריר (עדיין די אדומה) ודנה בדרך לשם. אחרי כמה ניסיונות מביכים להדביק את הפער, קרן התחילה לשאוג עליי את הצעדים ופתאום קלטתי שקלטתי! כמו הרבה דברים בהודו, זה היה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה…
בבוקר שלמחרת הסתבר שחוץ מהעובדה שלדנה יש שלפוחית עצומה ברגל מרוב "דרבה״ (מישהי קצת נסחפה אמש), לבאבש נולד בן! האופנוע של מיקי נעצר בפתאומיות במקום הכי לא צפוי, מבנה שבקלות יכל להראות כמו גסט האוס אם רק היה בתכלת או בורוד הוא הוא בית החולים. לא הספקתי להוריד את הנעליים בכניסה (כן, גם בבית חולים), ומצאתי את עצמי מחזיקה תינוק שנולד רק לפני כמה שעות.
ריקוד ה"דרבה". הבנות נטמעות בחגיגה (צילום: חופית וסקובויניק)
בהמשך היום נסענו למקדש שווימינארי המפואר שנמצא באהמדהאבד, עיר הבירה של גוז׳ארט. היה מרשים וחם, כמעט כמו באמריצאר. אגב, גרסא מרשימה יותר של אותו מקדש קיימת בדלהי, מומלץ בחום.
בקיצור, עד כה זה המקום שנשארתי בו הכי מעט זמן בהודו, וכמו שהבנתם חוויתי בו הכי הרבה. חתכנו בשיא לנאפל, לא לפני שסגרנו עם מיקי תאריך לפעם הבאה.