הקרקע של אריאל שפיגל

כתיבה: אריאל שפיגל | עריכה: סיגל קריב

אני מתעסקת בכל מיני דברים. אין לי מקצוע אחד. מעולם לא רציתי להיות רק דבר אחד, כמו שמעולם לא רציתי להיות רק במקום אחד, כנראה שיש אנשים שזה פשוט לא הטבע שלהם ולמדתי למנף את זה לטובתי. בין היתר אני עוסקת בצילום. זו אהבה טובה ויפה שהתחילה בהודו ונבנתה לאט ובזהירות.

 

אני זוקפת לזכות הודו המון.  היא הייתה קרקע פורייה לתהליכים שהייתי חייבת להתחיל לעבור, תהליכי הכרה עצמית – הוקרה עצמית – ריפוי עצמי. תהליכים שיכולים לקחת חיים שלמים וככל הנראה גם יקחו, אבל היי, צריך להתחיל איפשהו, לא? והמקום היה הודו, והזמן היה אוגוסט 2014.

 

טוב, זה כמעט מדויק. האמת שזה התחיל לפני כן.

מה מנער אותך טוב יותר מפרידה כואבת, כזאת שמפלחת אותך ממרכז הבטן ומפזרת לכל עבר? כזאת שגורמת לך להטיל ספק בכל מה שידעת על עצמך עד כה? כזו שבסופו של דבר דחפה אותך לעשות משהו שככל הנראה היה צריך להיעשות מזמן, אבל בלעדיה לא היה לך האומץ?

״את לא אוהבת את עצמך, תתחילי לחיות,״ אלו הן מילות פרידה אחרונות שקשה לשמוע עבור אגו של בחורה בת 23 שחשבה שהיא בסך הכל בטוב עם עצמה. אבל זה קטע כזה של פרידות, הן הרבה פעמים מהוות מראה כואבת – ומראה לא משקרת. פתאום הרגשתי את זה בכל חלק בגוף שלי, כמה שכנראה אני לא מספיק מכירה את עצמי, לא מספיק יודעת איך לעשות לעצמי טוב, איך לאהוב את עצמי, בלי קשר בכלל למישהו אחר. עוד הייתי יכולה למצוא את עצמי מדלגת בין בני זוג לנצח, מחפשת אישורים תמידיים, נשארת ריקה כמו מיכל מחורר שלעולם לא יתמלא, לא משנה כמה מים ישפכו פנימה. בכלל לא הייתי מודעת לחור הזה, והנה, בבת אחת הוא נגלה בפניי, פעור מתמיד, שחור מתמיד, שואב וכואב מתמיד.

אבל טוב להכיר בו. עכשיו, אפשר להתחיל לתקן.

לא ידעתי מה לעשות עם כל הכאב הזה. סיימתי באותה השנה לעבוד במסגרת מאוד אינטנסיבית וחדשה עבורי והרגשתי שאני חייבת, פשוט חייבת לעוף מפה. הזמנתי טיסה להודו שנשמעה לי גדולה, רחוקה ושונה מספיק בשביל ללכת בה למסע של איבוד.

״את תולה המון תקוות בהודו,״ הפסיכולוג שהיה לי אז אמר, ״אבל יש דבר אחד שאת שוכחת – אריאל גם באה איתך לשם.״

זה המובן מאליו, אבל זה לא תמיד אסימון שנופל לנו, שמשנה מקום אולי משנה מזל – אבל את המטענים שלנו תמיד נקח איתנו. אי אפשר לברוח מהם, צריך להכיר בהם, להבין מה השורשים שלהם – וככה, לאט לאט, אבן אחרי אבן, להיפטר מהם או לעשות איתם איזשהו שלום בית. ועם המטרה הזו עליתי על המטוס.

 

״לא ידעתי מה לעשות עם כל הכאב הזה״

ואולי בגלל זה, הודו כל כך משמעותית בשבילי. היא לא הייתה יעד, היא הייתה דרך. אין לי דרך פחות פלצנית לומר, פשוט מצאתי שם אותי. וגם אם שכחתי איך בדיוק מריח השוק בפושקר, או כמה חם היה בדלהי, או איך נשרפתי באף בלדאק, או מיליון דברים אחרים שקרו והיו ועשו את הטיול – את המהות אני זוכרת תמיד. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, אריאל שמצאתי בהודו היא אריאל שאני אוהבת ומאמינה בה, ואותה אני לוקחת איתי לכל מקום בעולם מעכשיו ועד שאעצום את העיניים בפעם האחרונה.

 

 

את הצורך לתעד דברים, תמיד היה לי ורוב הטיול פשוט צילמתי עם מצלמת כיס קטנה או בפלאפון בלי להבין מה באמת אני עושה. רק ב-3 החודשים האחרונים, מצאתי שם סקרנות וזיקה עמוקות יותר לצילום. התעסקתי עם מצלמה חצי-מקצועית שחבר טייל איתה. הקלקתי על כל מה שלכד לי את העין: הנופים העצומים והמעצימים האלה, העננים ששוברים ומרככים אור כמו שום דבר אחר ששמתי לב אליו בעבר, הופכים אותו לזהב על שמיים כחולים. או השמש שמשחקת מחבואים עם הרים. הטקסטורות והצבעים שהאור יוצר, העובדה שאני רואה את כל זה במו עיניי ולא על קנבס בציור הייתה פסיכית בעיניי, זה אמיתי מה שאני רואה, ואני רוצה לשמור את זה בקופסה הקטנה והדיגיטלית הזאת, יחד עם מה שאני מרגישה. אבל זה לא תמיד כל כך פשוט. צריך להבין קצת במצלמות ובאיך אור עובד. ולא הבנתי למה לא יוצא לי כמו שיוצא לו. ואז הוא התחיל להסביר.

״העננים ששוברים ומרככים אור כמו שום דבר אחר ששמתי לב אליו בעבר״

 

 

אנחנו יושבים על מרפסת בקאסר דווי והוא מדבר על משולש חשיפה. תריס. צמצם. סינית. לקח לי זמן להבין, אבל שם התחלתי להתעניין בפערים שבין מה שאני רואה – למה שאני רוצה לצלם – למה שיוצא בפועל. קצת כמו החיים. פערים בין רצוי למצוי. זה הדליק אותי ואתגר אותי. וכיוון שהייתי כולי בתהליכי צמצום פערים, גם כשחזרתי לארץ החלטתי לקנות מצלמה טובה שמלווה אותי עד היום.

 

כל צלם יגיד לכם שזה בכלל לא קשור למצלמה. זה קשור לאור. ויש משהו מדהים בצילום, שאתה פשוט לומד לראות את האור ולעבוד איתו. זה מרגש לחשוב על זה, להצליח לראות בעולם דברים שלא כולם שמים לב אליהם פשוט כי הם לא התרגלו לראות בזה משהו מיוחד. אבל עבורי, האור הוא כלי מוחשי והכרחי כמו סכין עבור טבח או רכב עבור נהג. יש לו אופי, יש לו איכויות, יש לו עוצמות והתנהגויות משלו כמעט כאילו הוא יישות בפני עצמה. מעבר לכך, גם ברובד הפילוסופי של הדברים, לראות את האור ולדעת להשתמש בו לטובת מטרה מסויימת? מה יותר חשוב מזה בחיים?