חבורת ילדים אוחזים ידיים פוסעים על השביל המוביל אל הכפר. הם לבושים בבגדי בית הספר המקומי, כולם כאחד ואחד ככולם צועדים בשמחה.
יושב באפריקה וחולם על הודו פרק שש
מנטרת הודית מתנגנת ברקע ואני מפנה את ראשי שהיה קבור בתוך מסך המחשב כבר שעות מעלה לשמיים.
נדמה לי שידו של האל היא זו שמשכה את המכחול הכחול ממעל וציירה שמיים מדהימים אלו. כחול משכר, כחול מרפא, כחול מהפנט. אני חש כיצד אני שב לאחור, לעבר. לימים שבהם התגוררתי בהודו.
רוח קרירה נושבת ומלטפת את ראשי ברכות, אני שומע אותה לוחשת באוזניי דברי קסם.
אני פותח את דלת הבית ונותן לקרני השמש הראשונות לחדור ולחמם את ביתי. אני משאיר את הדלת פתוחה ופוסע עוד כמספר צעדים, עמק רחב ידיים נפרס לפניי. שמש מגיחה מבין ההרים והעמק מתחיל להתעורר. קריאת תרנגול מבשרת לאחרוני המתעוררים כי יום חדש בפתח וכי יש לצאת מהמיטה החמה. איכר שהשכים קום מוליך את בהמותיו לשדה לרעות. באופק הרחק איכר אחר חורש את האדמה הטובה. זוג שורים לבנים מושכים את המחרשה כאילו הייתה חסרת משקל, לבטח הם סופגים את כוחם מהאל שיווה הרוכב על גבם, אני חושב לעצמי.
חבורת ילדים אוחזים ידיים פוסעים על השביל המוביל אל הכפר, הם לבושים בבגדי בית הספר המקומי, כולם כאחד ואחד ככולם צועדים בשמחה. המחזה מחמם את ליבי. נדמה לי שבארצי הולכים כך לאירועים משפחתיים ולא ללימודים. חבורת הילדים מבחינה בי וכולם מנופפים לי לשלום ובצעקות הנשמעות בכל רחבי העמק הם מברכים אותי בנמסטה.
נדמה לי שהשקט לא יחזור לעולם והאיזון הופר לעולם. אולם לאחר מספר דקות שבהם חבורת הילדים נעלמה מן העין השלווה חזרה למקום.
כעת על השביל פוסעים חוטבי העצים אשר סוחבים על גבם ערמת עצים למכירה. אני מנפנף להם לשלום ויודע כי בקרוב הם יבקרו בביתי וינסו למכור את מרכולתם.
קרני השמש כבר מחממים כל חלקת אדמה טובה שעיניי רואות והיום מתקדם לעיתו ואני יושב ומביט מסביב. לפתע קולות מלחמה נשמעים מהעמק השוכן בצידו השני של ביתי, אני קם ממקומי בבהלה ועולה להביט על מה המהומה. המחזה הנראה לנגד עיניי היה מדהים ומוזר כאחד. הייתה זו להקת קופים אדירה שפשטה על הכפר הסמוך ובזזה מכל העולה על היד. הצרחות היו של תושבי הבתים שיצאו כנגד החומסים וכעת מתחיל מרדף חסר פשרות בין ”האיכרים העמלים לבין הקופים השובבים” . הקופים מדלגים מעץ לעץ וצווחים ובעלי הבתים אחריהם אוחזים בתופים ומרעישים את כל העמק. מכאן נראה לי שכולם אחוזי טירוף, הבלגן חוגג והקרב החל. הקוף נגד האדם והאדם נגד הקוף והכול כאן לנגד עיניי.
כעבור כמחצית השעה שוב חזרה השלווה למקום האיכרים שרדפו אחר הקופים עולים צעד אחר צעד מעלה מהעמק לעבר בתיהם, הליכתם איטית וכבדה ונראה כי כל כוחם נמוג לאחר מערכת הקרב שלא הניבה דבר.
הקופים כבר נעלמו הרחק מן העין, לבטח הם יושבים כעת על צמרות עצי היער שמעבר לעמק ומשתובבים להם כפי שציווה להם אדונם אל הקוף אנומאן.
כעבור עוד כמספר דקות לא נשאר זכר למחזה שזה עתה קרה, רק העצים העירומים שפירותיהם נקטפו טרם הזמן נשארו עומדים כהוכחה אילמת למה שקרה ממקודם.
ריח תבשילם מקומי עולה באפי ומחזיר אותי למקום מושבי כאן באפריקה הרחוקה. אני מחייך, השמיים עדיין כחולים כצבעו של הים הגדול ועוד יום יפה חולף לנגד עיניי.
בום שיווה.
לחלק הקודם של המאמר ליחצו כאן: hodu.co.il/node/3811