ילדי האשראם

כתבה וראיינה: שמרית חזן והבי | עריכה: סיגל קריב

לשמוע חוויה כ"כ הפוכה על הודו, קצת קשה לעיכול. אבל זה בדיוק מה שזה’ בסרטו הדוקומנטרי של יהונתן אופק "ילדי האשראם" שהוקרן בדוקאביב ומוקרן כעת בערוץ 8 ובהוט VOD . חוויה שנזכרת ממש כטראומה עבור יהונתן וחבריו. הסרט נפתח בתמונות כה נפוצות מהודו- ילדים קוטפים מנגו, ילדים קופצים לנהר, שלווה מבורכת ומוכרת…ביחד עם איומים בלתי פוסקים על יהונתן ואמא שלו לעצור את צילום הסרט. מה קרה שם לעזאזל?

בשנות ה- 80' התקבצה אל אננדה ואדי, כפר שליו בדרום הודו, קהילה של מאמינים סביב גורו בשם גורדר. אמריקאים רבים הגיעו לשם עם משפחותיהם והילדים הקטנים שלהם וגם מעט ישראלים, ביניהם הוריו של הבמאי יהונתן אופק, יחד עם אחותו יוהנה והוא עצמו. כל אלה הגיעו כמה חודשים בשנה במשך עשרות שנים, לפעמים כדי ללמוד מחוכמתו של הגורו ולמצוא מזור רוחני לעצמם. לכאורה, גן עדן בפתח: ההורים ייהנו מהדרכה רוחנית, יתמקדו בטיפוח הנפש  – והילדים בינתיים ייהנו מהודו השלווה, מחיים חופשיים בכפר, ליד הנהר ובטבע, חיים נוחים ופשוטים. נשמע מושלם ובכלל גם לא ברור מה יכול היה להיות רע…אבל ככל שהסרט מתקדם ויהונתן מראיין עוד ועוד חברים מילדותו (היום בני 30-40) התמונה המצטיירת כואבת ועצובה, מהסוג של הרבה טוב והרבה כוונות טובות שהולידו משהו שונה לחלוטין. יהונתן החליט לצאת למסע ולבדוק מה בדיוק היה שם.בדרך חטף סרטן בבטן, ניסה במשך שש שנים להשלים את הסרט עד שהצליח!

 

גורו גורדוב מברך את ילדי האשרם. צילום: יח״צ של ״ילדי האשראם״

 

יהונתן, קודם כל איך אתה מרגיש? החלמת?

כן, האמת שזה לא כ"כ ברור מהסרט אבל הסרטן הוא מ- 2013 ועכשיו הבדיקות תקינות. אם כבר אז ההרגשה היא כמו דכאון אחרי לידה אחרי שהסרט יצא.

איך נוצר הפער בין הודו, שבעיני הרבה אנשים, היא סוג של גן עדן  – לעומת החוויה שלך?

זאת הודו מאד שונה, אנחנו נסענו לאשראם ספציפי, תמיד לאותו מקום. לי יצא אח"כ כן לטייל בהודו ואפילו להגיע לאשראם אחר, זה פשוט אחר לגמרי ממה שחוויתי.

אז אין לך משהו נגד הודו?

אני מאד אוהב אוכל הודי, אבל זה פשוט קצת שונה. קודם כל אנחנו חווינו את זה כילדים ונולדנו לתוך זה. קחי למשל את אחותי, רק תני לה לנסוע להודו. אני אוהב אוכל הודי, אבל אוהב יותר מדינות מסודרות. חוצמזה, תחשבי שמדובר בהודו בשנות ה- 80,  הכל השתחרר יותר מאוחר, רק כאשר בארץ אנשים התחילו לנסוע להודו וזה נהיה ממש חלק מהתרבות. אנחנו הסתרנו את זה, התביישנו בזה, אף אחד לא הבין למה אנחנו  נוסעים לשם. היינו עוף מוזר כזה. אז זה שילוב, הארץ עצמה אולי סבבה. זה יותר הקונטקסט שלה שהוא בעייתי.

בהתחלה רואים סרטונים שלך ושל ילדים אחרים באשראם- לכאורה נראית ילדות מאושרת אבל כשהילדים מדברים כמבוגרים- יש המון כעס על ההורים, על החוויה באשראם

אני חושב שאם לזקק את זה, זה הסודיות. מגיע לזה שאנשים שחיו בסודיות, זה קודם כל סממן למשהו שהוא בעייתי, זה פער שקיים בין שנראה לבין מה שחווים בפנים. וזו שאלה מעניינת, אבל זו לא תהיה הפעם היחידה שהצילומים נראים נהדרים אבל החוויה בפנים שונה. היום אני סופר ביקורתי, אז קשה לי להיות אובייקטיבי. היו דברים טובים,  לגדול בטבע, לאכול מהעץ, חברויות מדהימות, כשגדלים לתוך זה נראה יותר מובן מאליו.

 

יהונתן אופק באשראם, צילמה: ציביה אופק

 

בנוסף לראיונות עם הילדים ששהו באשראם, הויכוח בין יהונתן לאימו הוא הלב הפועם של הסרט. יהונתן מתחנן לתשובה, להסבר, ובעיקר כנראה לחרטה- למה ההורים שלו גידלו אותו במה שהוא רואה כת? למה לא הראו שיש אופציה אחרת? למה לא הסבירו לו שיש לו בחירה? אמא שלו, כובשת את הלב בחזרה במיקוד שלה, בחוכמה וברגישות שלה- (מי יודע אולי זה תודות לשהות בהודו ) מסבירה שמבחינתה היא ראתה בחיים בהודו את הכי טוב, ואת האשראם כטוב מאד, והיא רצתה לתת לילדים שלה את מה שהיא חשבה להכי טוב ובעיקר המשפט האלמותי שלה: "הורים דתיים מגדלים ילדים דתיים, הורים צמחוניים מגדלים ילדים צמחוניים והורים שחיים בהודו מגדלים את הילדים שלהם בהודו". וככל שיהונתן דוחק בה להודות היא דוחקת בו חזרה לבנות את החיים שלו ולהניח לעבר ולבחירות שלה. אבל הסיפור של יהונתן אינו ייחודי לו, הוא משתכפל בהעתק קוסמי לכל אחד מהילדים בסרט- כעס עצום על ההורים ועל הבחירה שלהם- החל מהצורך להסתיר את השהות בהודו, עבור בחוקי טהרה וטומאה נוקשים, הזנחה הורית והתמקדות גדולה באשראם על חשבון הילדים ועוד. לכל ילד סיפור אחר אבל הבסיס זהה כלפי ההורים מה שרק יכול לעורר צער על הפער שקשה לתפוס, בין חווית ההתעלות הרוחנית של ההורים וההנאה מהשהות בהודו לחוויה האפלה והכואבת של הילדים, גם היום כמעט 20 שנים אחרי.

אחד הדברים שחוזרים בסרט זה ויכוח מתמשך עם אימא שלך לגבי הדרך שהיא בחרה. אתה מבין את נקודת המבט של ההורים, או שאתה חושב שבדיעבד היא הייתה צריכה לעשות דברים אחרת?

אני לגמרי מבין את נקודת מבט שלה, והיא מסבירה אותה טוב, והמשפט שלה הגיוני ועובד. אבל התשובה שאני חיפשתי ממנה זה משהו כמו – הייתי עושה את זה שוב אבל.. הייתי מסבירה, אומרת לכם לא לשקר, לוותר על הסודות. התורה עצמה מאד מושכת אנשים, ואנשים מחפשים תשובות, אנשים מוצאים בזה משמעות והכל לגיטימי. השאלה עד כמה לאן זה נלקח וכל הזמן המתח הזה- אתה לא יודע להבדיל אם זה טוב לך. אפשר להשוות זה, אנחנו גדלנו כצמחונים כמו כל מי שגדל שם, בהתחלה היינו עוף מוזר בנוף הישראלי, אולי היו עוד אחד או שניים כאלו. ולכן הכל לגיטימי, ואני מעריך את ההורים שלי שהם הלכו עם משהו שהאמינו בו, מצד שני, לדעתי אתה יכול לגדל ילד צמחוני ולתת לו אופציה לא להיות צמחוני. ברגע שלא מדברים על זה זה אולי מתאים לנו ולא לך. ברגע שאומרים שזו חייבת להיות הדרך היחידה, זו האמונה ולא מדברים איתך על זה שמתאים לנו או לך. ובעיקר השיח תמיד היה "זה האמת" "זה הדבר".

בסרט אמא שלך מצד אחד אומרת מורה בוחרים אבל לא יכולתם לבחור בכך  כילדים, מצד שני הייתם מחויבים להשתתף בפעילות רוחנית- וגם בחלק מהאסיפות. אז איך זה בדיוק עבד?

היינו שם מגיל אפס. יש שם ויכוח ביני לבין אמא שלי, והעובדות קצת שונות. בגיל 3 משתחווים לגורו פעמיים ביום, ובגיל 5 יש את השיעור הראשון. אז ככה שזה היה קצת שונה מהמציאות.

 

ילדי האשראם בתמונה קבוצתית, צילמה- ציביה אופק

 

לא כ"כ ברור למה המרכז של גורודב התנגד לעשייה של הסרט? נכון שהם לא יוצאים ממש טוב, אבל אין איזה התעללות מינית או משהו כזה מחריד, אז מה העניין?

כשאני יצאתי לעשייה של סרט, יצאתי עם שאלה. גדלתי שם עד גיל 20, בגיל 20 התנתקתי. עכשיו כשהתבגרתי אני חושב – מה הלך שם? זה היה כתוב בתסריט, האם בסוף הסרט אני אבין שגדלתי עם מקום שיש בו את משמעות החיים ואזכה להארה. היה חשש שהסודיות הזו עדיין קיימת, ומה שקרה שבזמן העשייה של הסרט, ההתנגדות שלהם הייתה בדיוק החוויה שלנו בתור ילדים שם- שנחמדים אליך מאד אבל גם מאיימים עליך בצורה נחמדה.

אבל למה שהם כ"כ יילחמו בסרט? היה משהו שירד בעריכה שאנחנו לא יודעים עליו?

אני חושב שזה המורכבות של העניין, כאילו קבוצות שמתבדלות וכאילו אני מגלה שיש הרבה קבוצות כאלו עכשיו שיצא הסרט. החשיבה שלנו שלכאורה תמיד צריך לקרות איזה פגיעה מינית או משהו מזעזע כזה. אבל גיליתי שיש הרבה קבוצות שלא מגיעות לעיתון אבל יש בהם דברים מזיקים, שזה לא חייב להיות משהו כזה ולמשל ההסתרה והסודיות זה בפני עצמו עניין.

האם אתה חושב שהמקרה של מה שהיה באשראם נובע מהאנשים סביבו או מהגורו עצמו?

אני שיניתי את דעתי בעקבות הסרט. התחלתי ממקום כמו גופן (אחד הילדים בסרט) שיש בתורה הזאת משהו ואפשר לראות את היופי שלה, ובעצם רק מי שמסביב הרס את המקום. הדעה שלי קצת התבגרה מאז העשייה של הסרט, אצל כולם מובנה הצורך להגן על הגורו והמקום, זה משהו שהוא מתוכנת בתוך אנשים וגם בי. ולחשוב אחרת זה משהו שאולי נראה מובן מאליו, אבל אצל מי שגדל שם- זו לא ממש אופציה. מי שמתראיין בסרט, זה אנשים שעשו דרך מאד ארוכה ולזה אני נותן המון חשיבות. אז אם למשל הוא מרשה שיחשבו שהוא אלוהים אז יש לו אחריות לזה, כן?

 

הבמאי יהונתן אופק. צילם יהונתן אופק

 

דיברת על כך ששינית את דעתך בעקבות הסרט, אז חוץ מהסרטן שקיבלת, ולמרבה המזל חלף, משהו בחיים האישיים שלך השתנה?

באיזה שהוא מקום ציפיתי , להפי אנדינג. שאחרי שהסרט ייצא, אולי האשראם יבין שהוא טעה, אבל זה לא בדיוק ככה. אבל שכן שאני מחפש את השינוי , אז הוא קיים והוא פנימי וזה קורה בצורה מדהימה. קשה להסביר, אבל באיזה שהוא מקום, אני הרבה יותר שלם ושקט, אין לדבר הזה יותר השפעה על החיים שלי, אין לדבר הזה שום אחיזה עליי.