לצד הצבעים, התלבושות, הריחות והמסורות המרהיבות, מתקיימת לה תופעה מושתקת. תופעת הזנות. היא לא פסחה גם על הודו. צלם חובב מצוייד במצלמה והרבה אומץ תיעד עבורנו את האזורים האפלים של הודו.
אף פעם לא הייתי מטייל רגיל. תמיד חיפשתי את הצד האפל והלא תיירותי בכל מקום בו ביקרתי. הנסיעה להודו הייתה התרגשות גדולה בשבילי. אומנם זו לא הפעם הראשונה שלי בהודו, אבל הפעם ידעתי שזה הולך להיות טיול אחר. בתור צלם רחוב אני משתדל לקום מוקדם בבוקר עם הזריחה או לפניה על מנת לחוות את הרחוב בשעות היפות של הבוקר.
יצאתי למסע ארוך בהודו שהתחיל בשעות הבוקר המוקדמות באולד סיטי של סרינגר, קשמיר, לדאק. המשכתי לכפרים בקולו וספיטי- קינור אבל במשך כל הטיול חשבתי על היעד הנכסף- דלהי. כן דלהי. אותו מקום שכל מטייל משתדל להימנע ממנו עקב תוקפנותו לתייר. אני השארתי לו חמישה ימים של צילומי רחוב. בשבילי זה גן עדן!
זריחה בדלהי
אז כמו לפני כל מסע, עשיתי מחקר על מקומות פוטנציאלים בדלהי לצילום. מצאתי כמה יעדים מעניינים מאוד: שכונת העוני ליד המסגד הגדול, המכבסה הגדולה, מלקטי זבל במזבלות, שווקים מקומיים (אבל לא כאלה שכולם הולכים אליהם כמו שוק הרכב הגדול), שוק הפסולת האלקטרונית וכמובן GB Road שזה רחוב החלונות האדומים של דלהי.
לפני הטיול הייתי בקשר עם צלם רחוב הודי שהתייעצתי איתו על אותם מקומות. להפתעתי, הוא אמר לי שהוא לא מכיר אף אחד מהמקומות האלה והציע לי ללכת למקומות תיירותיים. חוץ מאותו צלם, מקומיים רבים הזהירו אותי ש-GB Road הוא מקום מסוכן, ושאני מסתכן שם אפילו ביריות בלילה. החלטתי שאבקר שם במהלך היום כדי לצמצם סיכונים.
אותו הבוקר התחיל כמו כל יום עבודה שגרתי. קמתי מוקדם בבוקר, יצאתי לכביש הראשי ותפסתי את האוטובוס הראשון שראיתי. זו דרך הטיול האהובה עליי ביותר. בדרך כלל אני עולה על אוטובוס או טרמפים בלי שום יעד מוגדר. כשאני רואה משהו מעניין אני יורד, מצלם וממשיך למקום הבא.
אותו הבוקר לא היה כל כך מוצלח מבחינת יעדי צילום. התגלגלתי בכמה אוטובוסים, שוטטתי ברחבותיה של דלהי, אך ללא מושא צילום מספק. בזמן שצילמתי גשר מעניין שמתחתיו גרו כמה משפחות, נעמדה מולי מונית והנהג בהה בי. לא מפתיע במיוחד. אבל הפעם הבהייה הייתה חודרנית מהרגיל. כנראה בגלל השעה המוקדמת והמקום הלא שיגרתי שאדם לבן נמצא בו.
אמרתי לנהג בנימוס שאני לא מעוניין לנסוע במונית והמשכתי ללכת לאורך הגשר. כל אותו זמן הנהג נוסע במהירות אפס בעקבותיי. תוך כדי ההליכה התפתחה בנינו שיחה והוא קרא לי להכנס לתוך המונית. השתכנעתי ועליתי. זו לא הפעם הראשונה שאני עולה על משאיות, אופנועים או כל דבר אחר. רק שמשהו ייקח אותי להרפתקה הבאה.
בדרך שאלתי את הנהג מ ה דעתו על GB Road ואם מסוכן להגיע לשם. את החיוך שהיה מרוח לו על הפנים קשה לתאר במילים. קודם הוא לוקח תייר שמשוטט באזורי עוני ופתאום הוא גם שואל על GB? זה כבר יותר מדי לבוקר שיגרתי של נהג מונית. הנהג חייך ועשה תנועה של זיון עם היד. אמרתי לו שזו לא הכוונה שלי כיוון שאני צלם רחוב ומתעניין רק בביקור במקום לצורך צילומים. הוא לא קנה את זה. אמרתי לו בצחוק שאני מחפש לקנות רכיבים אלקטרונים מהשוק אלקטרוניקה שיש במקום. גם את זה הוא לא קנה וחייך שוב.
אחרי שכבר נסענו עשר דקות, הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא ייקח אותי לשם. "כן!" אמרתי בהתלהבות, גם ככה לא מצאתי דברים מעניינים באותו הבוקר אז ברור שאנסה למקסם את הסשן.
מפגש ראשון עם רחוב החלונות האדומים
הנהג הוריד אותי בכניסה לרחוב והכווין אותי. במבט ראשון זה נראה כמו רחוב הודי רגיל. השעה הייתה אחרי שש בבוקר והשמש כבר זרחה. כשאני מגיע למקומות אפלים כאלה, תמיד יש לי איזשהו חשש בגלל המצלמה. אני לא מפחד על עצמי בעיקר כי בתחילת הטיול כבר ביקרתי במקומות הרבה יותר מסוכנים. אבל להסתובב עם מצלמה בשווי 15 אלף ₪ לבד זה די מרתיע. בכל מקרה, סיכונים זה חלק מהחיים שלי אז המשכתי לצעוד לתוך הרחוב.
GB ייראה כרחוב רגיל למי שלא מודע למה שמתרחש בו. בקומת הרחוב, יש חנויות אלקטרוניקה שהסוחרים קונים בהן את כל הזבל האלקטרוני של דלהי, מפרידים את הרכיבים האלקטרוניים שבהם וממחזרים אותם. אבל! בקומה השנייה של הבניינים יש עולם אחר לחלוטין. בתי זונות מהסוג השפל ביותר. ילדות שבורחות מביתן בכפרים הרחוקים או כאלו שנמכרו בשוק העבדים. כל כך רציתי לעלות ולראות איך המקום נראה ואחרי שעה שהייתי במקום, אפילו התחלתי לעלות באחד מגרמי המדרגות. אך ברגע שירד מישהו במדרגות מולי, פחדתי וירדתי חזרה לרחוב. אם לא הייתי לבד אני בטוח שהייתי עולה להציץ. אבל לך תשכנע חברים מהטיול ללכת איתך לבקר בGB-. לא פשוט בכלל.
המשכתי לטייל ברחוב, קיבלתי קצת ביטחון וגם התחלתי לצלם. היו שם עשרות אופני ריקשה בצידי הדרך שעל חלקם הנהגים עוד ישנו את שנת הלילה שלהם. כיוון שזה אזור עני, המקצוע המקובל בקרב הגברים הוא נהג ריקשה.
נהג מנצל כמה דקות אחרונות של חסד לפני יום ארוך
ברחוב עצמו ישבו כמה זונות מבוגרות עם ילדים קטנים ששיחקו לצידן. הנשים נראו כאילו זו התחנה האחרונה של חייהן. מוזנחות, חלקן מצולקות עם אודם אדום בוהק וסריס' מרופטים.
כמו כל דרי הרחוב, גם הן שמחו על ביקורי שם ותפסו אותי ביד כדי שאבוא איתם ל… . בפעם הראשונה שתפסו לי את הזרוע ממש נבהלתי. באותו שנייה הרגשתי שזה מגע של אישה אבל זה עדיין מבהיל. אחרי שהבנתי שאני סתם עוד לקוח פוטנציאלי כבר לא התרגשתי. את הזונות לא העזתי לצלם כי פחדתי מתגובתם של הסרסורים שצפו בנו כל העת. התרחקתי מהמקום.
מתוך הרחוב הראשי יצאו סמטאות אפלות כמו בקסבה של שכם שמשכו לי את העין. הייתי מסוקרן להיכנס אך פחדתי באותו הרגע. המשכתי לטייל ברחוב שכבר התעורר לעוד יום עבודה. אנשים התקלחו במקלחות רחוב מאולתרות, ספרי הרחוב פתחו את הסלונים המאולתרים שלהם. הגזיות נשלפו מהכוכים וחבורות התאגדו והחלו להכין את ארוחות הבוקר שלהן. מדד התיירות שלי (שעל פיו אני מחליט האם המקום הוא באמת אותנטי) קובע, שאם אני מגיע למקום שלא מוכרים בו מים מינרלים אז הגעתי למקום הנכון מבחינתי.
מועדון ארוחת הבוקר
ההודים הם אנשים נחמדים מטבעם וכל קבוצה שישבה לאכול קראה לי לצלם ולאכול איתם. אחרי שמיציתי את הרחוב, אזרתי אומץ והתחלתי לשוטט בסמטאות האפלות. בהתחלה זה היה מאוד מפחיד אבל פחד זה מה שמניע אותי.
אחרי שמיציתי את האזור, יצאתי שוב לרחוב, עליתי על אוטובוס ולהפתעתי אחרי כמה דקות בודדות של נסיעה ראיתי את המיין באזאר. תמיד ידעתי שהמיין באזר נמצא באזור לא סימפטי של דלהי אבל לא האמנתי שזה עד כדי כך קרוב ל- GB . ממש מתחת לאף.