הגבול בין מציאות לדמיון דק עד לכדי כאב. האגדה האורבנית על שלמה שנכלא בכלא בהודו עשתה לה כנפיים בקרב המטיילים, מה מהסיפור מציאות? מה מתוכו דמיון? תצטרכו לקרוא בכדי להחליט...
בית כלא הוא מושג מפחיד, מאוד מפחיד. אנשים רגילים לא אוהבים מושגים מפחידים – הם פוחדים מהם. לכן יש לנו את הוליווד שמייצרת כל שנה סרטים חדשים על בתי כלא, על אסירים שנידונו למאסר עולם ועל בריחות מופלאות. ככה הפחדנים יכולים לנגוע בפחד מבלי לפחוד – הם אוהבים לפחד בכאילו, כי "הרי זה סרט, הם כולם שחקנים בתוך המסך, גם האסירים וגם הסוהרים״, ותמיד כיף לחזור הביתה מהקולנוע ולהרגיש כאילו נגענו בדבר עצמו.
הודו היא מדינת עולם שלישי, מזרח "הארדקור". הרבה אנשים לא רוצים לקפוץ לבקר בה, הם אוהבים יותר את הנוחות המערבית ואת הנסיעות השקטות עם המזגן. מחלת המלריה מפחידה אותם – גורמת להם לעקצוצים מוזרים. ״מה רע בפריז?" הם ישאלו בתמימות מאוסה, תמימות שגידלו אותם לתוכה, תמימות שבאה מפחד. אבל בתוך תוכם חלקם רוצים את החוויה הזאת, בתוך תוכם יש עדיין רצון מתפורר אל הלא נודע, הלא רגיל, אל המאיים – אולי אפילו אל עצמם.
"בית כלא" ו"הודו" שניהם מושגים מפחידים בעיני רבים, אך כשתשמעו על בתי כלא בהודו, תסמרנה שערותיכם. זהו שילוב מושא מפחיד במשנהו.
הסיפור של שלמה
שלמה היה תרמילאי רגיל, כמו כולנו. בוגר יחידה קרבית ומלא בחדוות נעורים על סף פיצוץ, שנשללה ממנו לשלוש שנים. שלמה היה איש טוב ומצחיק, מהסוג הזה שאיכשהו כל משפט שיוצא לו, גורם לך לצחוק צחוק משוחרר כזה, ולהרגיש כאילו העולם הרבה יותר מצחיק מעצוב.
שלמה יישאר אגדה בקרב התרמילאים שפגשו אותו, ועד יומם האחרון כשיזכרו בו, חיוך גדול יתפשט על פניהם, ושפתותיהם יפלטו כאילו בלי רצון וכוונה – ״שלמה היה כוכב״. שלמה היה בכלא בהודו. שלמה הואשם בטרור. וגם אז, שלמה המשיך לצחוק ולספר את סיפורו:
הוא עלה על טיסה מהודו לנפאל. בראש כבר הסתובבו לו מחשבות איך לכבוש את האוורסט, כשבסוף, לקינוח, הוא יסיים באיזה טרק קטן שאנשים שפוחדים לטרק באוורסט עושים, ומרגישים כאילו הם "קרעו" את נפאל.
ואז הטיול התחיל להסתבך. נמצא אצלו בתוך המוצ׳ילה קליע של אקדח – לא קליע צעצוע, אלא מאלו שיורים אותם בשביל להרוג, קליע כזה שמאיים על כל הודו, והוא הוא הסיבה שמתרחשת מלחמה אלימה בין פקיסטן להודו. כל מילה נוספת מיותרת.
כלא הודי
שביל השוחד התחיל
שלמה כבר לא טס לנפאל באותו היום, הוא נלקח אחר כבוד עם שמירה מקסימלית למעצר.
ושביל השוחד התחיל.
השוטר שאמור היה לבדוק את הקליע (למה לבדוק למה?! זהו הרי קליע ישראלי מהסוג המשובח) אמר שהבדיקה לוקחת חצי שנה. אל תשאלו איך חצי שנה, אם בזמן הזה מצליחים לייצר טילים חדשים ומאות טנקים. זוהי הודו- הכל אפשרי – או בשפה המקומית "סאב קוצ׳ מילגה". מצד אחד אפשר לבנות גורד שחקים ביום אחד, ומצד שני אפשר לחכות חצי שנה לבדיקה של קליע. השוטר משוחד. הבדיקה חוזרת כעבור יומיים. אכן, זהו קליע של ממש, אמרו תוצאות הבדיקה.
גם בעמק הבכא עושים עסקים
הכלא עצמו מחולק לשתי קומות ענקיות. הראשונה מלאה בהודים; חלקם על מעשים נפשעים, וחלקם איכשהו הצליחו ״להסתדר״ על הכלא. בכלא יש ארוחות, מה שאין בחוץ ברחוב – שם אנשים מתים כל יום מרעב או מסתם קור ומזל רע. האסירים שוכבים בלילה ״צפופים״ אחד בתוך השני, וכולם פוחדים מהשוטרים – סוהרים. בקומה השניה נמצאים אפריקנים למיניהם. אלו נתפסו על הברחות סמים גדולות ושאר ירקות מפולפלים. עליהם אין שליטה, הם עושים מה שבא להם (כמובן שהכל בגבול הטעם העדין של הסוהרים).
קשה לאדם מערבי למצוא את עצמו מסתער עם המון הודי על ארוחות בעלות ניחוח מוזר, אך זוהי הדרך היחידה לאכול משהו. שלמה העדיף שלא לאכול את האוכל. ההודים שלא רגילים לראות אדם מערבי, במיוחד בכלא שאיננו אתר תיירות ידוע, שמו עליו את העיניים ויש אומרים שאפילו את הלב. וכך אחרי כל ריצה-ארוחה, שלמה הוצף בבננות מכל עבריין באזור מומבאי.
חשוב לציין שכל בננה עולה חמישה רופי, ואם נעשה חשבון מתמטי יצא לנו שבכל יום שלמה הרוויח עשרות רופים, מה שאולי אפשר לו לשרוד בתוך הכאוס. ככה הם היהודים, בתוך עמק הבכא עושים עסקים.
הסוהרים גם הם ישנים על הרצפה בחדר אחר, וכששלמה נזכר בסיטואציה הזאת, עיניו בורקות במין ברק שאומר לעג אירוני. גם עיניהם של הסובבים מתכווצות במין חיוך מוזר, ומחזירות מבט תובע שאומר ״ספר ספר, אל תפסיק".
הבננות שהצילו את חייו
מפקד הכלא משוחד
שלמה הופך באחת לאישיות חשובה. קסמיו של הכסף חזקים מקסמיו של הכלא, והוא יושב יום יום עם המפקד על כוס צ׳אי וביחד הם ״מריצים דאחקות״ על כל מיני דברים לא באמת חשובים. מדי פעם כשמשתררת שתיקה מביכה, שלמה שולף בננה או שתיים ומציע למפקד, ושוב חוזרת השיחה לקלוח, עד שנגמרות הבננות, וכבר לילה, הגיע הזמן לחמם את הרצפה.
מהכלא ההודי אל השחמט
שלמה מקבל תפילין, תמונה של הרבי, ושאר מצרכים חשובים משליח חב״ד (הוא לא סיפר אם גם אותו היה צריך לשחד). הודים עומדים בתור להניח בפעם הראשונה תפילין, יש התרגשות רוחנית באוויר, משיח מתקרב.
שבוע עבר לו, וכל ״המי ומי״ שטיפלו בעניין- הצליחו לגרום לדברים לזוז ושלמה יוצא למעצר עיר, הוי אומר – אסור לו לעזוב את מומבאי. ייתכן שאם נסתכל טוב במפה, נגלה שהעיר הזאת יותר גדולה מישראל, אך שלמה שהתרגל במשך שבוע שלם להיות במקום צפוף וסגור, לא מצא את עצמו. וכך, כמו בסרטים רומנטיים אמיתיים, אי שם ליד המבנה הקודר לבוש התיל, מצא שלמה את אהבתו הגדולה – השחמט.
בין מהלך שח למט בכפר קטן בעמק פרוואטי, על צ׳ילום איטלקי או על ג׳וינט, היה שלמה נזכר בעוד איזה פרט או שניים, ואז כל הסובבים היו משתתקים, האחד עם הסוס ביד, והשני באמצע תכנון התקפה, ומקשיבים. ושלמה כאילו פרט על מיתרי גיטרה בלתי נראים, היה מרעיד את הלבבות העדינים, של אותם בני אדם שלא חוו חוויה כזאת מימיהם – שלא רוצים לחוות, רק לשמוע ולהסתכל בפנים מעריצות.
אחרי הכל, אני חושב לעצמי, אלוהים גדול! לפעמים הוא מכניס אנשים לבתי כלא בהודו, רק בשביל שביום מן הימים הם יהפכו לשחקני שח ידועים. מזל שאני כבר יודע לשחק.
*גילוי נאות: הסיפור ״מבוסס״ על חבר אמיתי ובית כלא אמיתי. רוב הפרטים נכונים, ומה שהוספתי או השמטתי הוא באחריותי בלבד. את השם "נער הבננות" גנבתי מאיזה תרמילאי נודד שניחן בחוש הומור.
שלמה מתגורר היום בישראל, רווק, יש לו עדיין רשיון לנשק, ויום אחד עוד תשמעו עליו.