מה עושה בקיץ מי שאין לו כסף לנסוע להודו? ובכן פסטיבלים רוחניים זוהי אופציה לא רעה, וככל הנראה האופציה שהכי קרובה לחווית הודו בארץ, מאז שלקחו לנו את סיני. כסטודנטית נצחית שברוב הקיצים שלה לא זכתה לנסוע לחו"ל, מצאתי את עצמי קופצת מפסטיבל רוחני אחד למשנהו. והפעם- פסטיבל אושו.
מאת: נטע ארזי
בסוף השבוע הראשון של חודש יולי נערך בגבעת חביבה פסטיבל אושו ה-6. זהו פסטיבל שכבר הפך למסורת, בהפקת ארגון אושו ישראל ומנהלו, קורהה יובל. הגעתי למקום ביום חמישי בשתיים בצהריים, כשהכל עוד רגוע וההכנות בעיצומן. נכנסתי לחדר האוכל של המקום שהפך לשלושה ימים לעולם התרפיה, ואת פניי קידמו בכניסה תמונותיו של אותו אושו, שבעקבותיו הכול התחיל.
אז מיהו בעצם אושו?
במבט ראשוני התמונה מטעה ומי שלא מכיר עלול לחשוב כי מדובר באחיו האובד של הרב עובדיה. אבל ברגע שמכירים- אי אפשר לפספס את המבט משרה החוכמה שלו.
אושו, מתוך אתר "אושו ישראל"
ראג’ניש צ’נדרה מוהן ג’יין, שכולנו מכירים כאושו, נולד בהודו במדינת מדיה פרדש. בגיל 21, במהלך לימודי הפילוסופיה, חווה אושו תהליך של הארה. במהלך שנות השישים החל את דרכו כמתרגל ומרצה לפילוסופיה, ולימד בצורה לא פורמלית קורסים בנושאי מודעות ומדיטציה. אושו זנח במהירה את האקדמיה ובשנת 1966 פתח את האשרם הראשון שלו במומביי. בהמשך, פתח אושו את האשרם הידוע שלו בפונה, אשר נפתח כמרכז ללימודי מדיטציה ולחקר מיסטי. מאז קמו ברחבי העולם אשרמים רבים אשר מתבססים על תורתו ומשנתו של אושו, ביניהם גם אשרם במדבר הישראלי שנמצא בשיטים.
גבעת חביבה היא למעשה מרכז להכשרות וכנסים, ולא קיבוץ, כפי שמתקבל הרושם הראשוני- מקום פסטורלי מלא במדשאות, בריכה גדולה וחורשת אורנים שבה הקימו משתתפי הפסטיבל אוהלים. ללא ספק מבחינה לוגיסטית יש משהו מאוד סימפטי במקום הזה, שגם המקלחות והשירותים שבו נמצאים בתוך בניינים, עם דלת שנסגרת, כך שאין את החוויה של מקלחת משותפת האופיינית לרוב לפסטיבלים.
פיקניק בחורשה. צילום: אלינור מזרחי
ממופעי הבריכה. צילום: אלינור מזרחי
מבט בתוכניית הפסטיבל חשף לא מעט מדיטציות של אושו (המדיטציות הרבות אשר פותחו על ידי אושו ידועות ברחבי העולם). המדיטציות המפורסמות ביותר: דיינמיק, מיסטיק רוז, קונדליני, נטראז’, כאשר כל אחת מהן מאופיינת בהיותו של הגוף אקטיבי, ולא רק פאסיבי ושקט. אושו הצליח לשבור דפוס של שנים רבות בהן מדיטציות התאפיינו בישיבה שקטה ופאסיבית שמטרתה להכניס את הגוף למצב מדיטטיבי. אושו טען כי המדיטציה הפסיבית אינה מותאמת לאדם המערבי, משום שהוא עסוק וטרוד במשך היום, ואורח חיים שכזה לא מאפשר לשבת זמן רב באופן פאסיבי. המדיטציות של אושו משלבות ישיבה שקטה עם ריקוד וריצה, צחוק ובכי ומעבר בין מצבי תודעה שונים. מי שלא בהכרח מתחבר למדיטציות יכול ליהנות משלל סדנאות. נוסף על עולם התרפיה, כלל המתחם גם את עולם הנשימה – ללמוד על הרגלי הנשימה שלכם ובאותה הזדמנות לשחרר חסימות, עולם התנועה והריקוד – לאוהבי שפת הגוף, עולם המודעות והתזונה, עולם ההתפתחות ועוד.
פסטיבל אושו ידוע בגיל המשתתפים שלו שהוא קצת יותר בוגר, מה שאומר שלא היו בו הרבה משתתפים בתחילת שנות העשרים שלהם אלא יותר משתתפים בסוף שנות העשרים, שנות השלושים, הארבעים ואף החמישים, אבל האווירה הייתה קלילה וכיפית, ובין הסדנאות יכלו המשתתפים ליהנות מטבילה בבריכה, הופעות כיפיות בבריכה ובבמה המרכזית, סרטונים של אושו, שוק אמנים ושיחות אל תוך הלילה במתחם הצ’אי שופ.
פלירטוטי לילה במתחם הצ’אי שופ. צילום: אלינור מזרחי
ממופעי הפסטיבל- מארק אליהו ואלון אמאנו. צילום: משה שיש (מושישו)
עושים שמח בבמה המרכזית. צילום: אלינור מזרחי
לסיום, אומר כי תכני הפסטיבל העשירים, המקום הנעים, הלינה עם החברים בחורשה והאנרגיות הטובות מסביב בהחלט השאירו טעם של עוד, ואני מצפה לפסטיבל הבא של אושו. ועד הפסטיבל הבא – אם התחברתם, הסתקרנתם ואתם רוצים לדעת עוד על אושו והמדיטציות שלו, תוכלו להיכנס לאתר של אושו ישראל בכתובת הבאה: