להיות הישראלי היפה – בהודו

קצת נמאס, וגם די עצוב, לשמוע על הדימויים השלילים המופנים כלפי התרמילאי הישראלי בהודו. בואו לא נתייפף – ישנם דימויים שנוצרו בצדק, אבל ישנם גם דימויים שנדבקו רק בגלל קומץ אנשים, ששכחו לארוז או השאירו את הנימוסים הבסיסים בנתב"ג. אין לנו כוונה לעשות לכם (ולעצמנו) "נו, נו, נו", כי הרי לצד התלונות, ידוע שיש בנו מעלות רבות. לכן אספנו עבורכם טיפים שקיבלנו מתרמילאים, שיעזרו לשפר את הדימוי השלילי ולהפוך כל תרמילאי ל"ישראלי היפה". לא מדובר במעשי גבורה הדורשים כסף או זמן רב שיגזול את כל הטיול שלנו, אלא לדברים קטנים שאפשר לעשות ביום יום. דברים שנותנים תחושה שיש בנו הישראלים משהו מעבר לסטיגמה.

"בתחילת הטיול שלי, אמר לי בחור הודי משהו ממש עצוב", מספרת מעיין קרמונה מחיפה. "הוא אמר שלדעתו הבעיה העיקרית של חלק מהישראלים, לא כולם אבל חלקם, היא שהם אוהבים את הודו, אבל לא מסתדרים עם ההודים. אני שמחה שהוא אמר לי את זה דווקא בתחילת הטיול שלי, כי חשוב לבוא פתוחים ולהכיר תרבות אחרת וחדשה, כי הרי ההודים הם אחרי הכל חלק גדול מהודו"… אז אחרי משפט המפתח מפי מעיין, הנה כמה כללים שיעזרו לכם לכבד את ההודים, ולהם לאהוב אותנו קצת יותר.

ג'י  זה לא כינוי למלצר!

הביטוי ג'י כלפי כל אדם, ובמיוחד כלפי מלצרים, בעלי גסטהאוסים וכדומה, הוא ביטוי שבו משתמשים הישראלים בהודו הרבה מדי… למעשה, ג'י היא תוספת שמצמידים לאדם כלשהו כדי להוסיף לו כבוד. זה נחמד ויפה, אבל כמו שבבית קפה בלונדון לא תקראו למלצר "סר", כך גם לא בהודו. לא כי אינכם מכבדים את המלצר, אלא כי זהו לא כינוי שרירותי. בדרך כלל יש לומר ג'י בצמוד לשם האדם, ואין כמו לשאול אדם לשמו הפרטי, וכך ופשוט לקרוא לו. זה לא תקף רק להודו, אלא לכל העולם. מי כמונו, שהיה מלצר בבית קפה בתל אביב, יודע כמה זה נחמד יותר לשמוע לקוח הקורא בשמך. וכמובן לא לשכוח תמיד לחייך ולהגיד תודה!

שקט מנסים לישון פה קצת!

עם ישראל, ברוך השם, הוא עם מאוד רועש, וזה מציק לא רק לבעל הגסטהאוס. הרעש שאנחנו עושים עד 3:00 לפנות או ב-8:00 בבוקר עם מוזיקת חפירות, מפריע בעיקר לשאר התרמילאים. ישנם גסטהאוסים המותאמים לבלאגן, וישנם גם כאלה שממש (אבל ממש!) לא. למרות שאף אחד לא מעז להעיר, תהיו אדיבים ותנסו להתחשב. במיוחד בגסטהאוסים של משפחות מקומיות.

 

"הישראלי היפה" בהודו. מה קשור?

 

"לעזור למלצרים זה דווקא נחמד"

אלי בירנבאום התל אביבי מספר על יוזמה קטנה ב"דילנ'ס קפה" המפורסם במנאלי, כי "לעזור למלצרים בשעת העומס זה דווקא נחמד מאוד. בפעם החמישית שהגעתי להודו, הרגשתי צורך להיות חלק יותר מהנעשה, ויש לנו אחריות להרים ולשפר את התדמית שלנו בקרב ההודים.

"במסגרת פעילות שאני עוסק בה, אני מארגן טיולים של יהודים משיחיים בחו״ל, בטיול אנחנו לומדים ביחד, חוגגים שבתות וחגים, וגם פונים לטיול העצמאי שלנו. השנה יצאנו 12 חבר'ה  לטייל ביחד, והחלטנו שאנחנו מסרבים רק לקחת מהעסקים ההודים, אלא רוצים גם לתת משהו מעצמנו. כשרג׳אן מדילנ'ס הציע לנו להתנדב אהבנו מאד את הרעיון! בזמן השהות שלנו במנאלי, כל אחד מאיתנו נתן משמרת בשעות העומס, וכך יכולנו לעזור לרג׳אן וגם לפגוש עוד אנשים מגניבים במהלך הטיול. בנוסף, לא שכחנו כמובן להשאיר אצלו כמויות של קפה שחור שהבאנו לו מהארץ. ברור שלא כל אחד יכול לעזור לשנות את פני הודו, אבל אנחנו כן יכולים ליצור חברים ולתת למקומיים את ההרגשה שאנחנו שווים ורואים אותם כחברים. אני ממליץ להתחיל בקטן – כמעט בכל עיירה יש בית יתומים או בית חולים, שישמחו לקבל את עזרתכם".

יותר קשה מתל אביב. ממלצרים בשעת הפיק בדילנ'ס (צילום: אלי בירנבאום)

אוהבים את דילנ'ס. שימו לב לסטיקר מאחורה (צילום: אלי בירנבאום)

למה נשים לובשות סארי? מה ההבדל בין הטיקות?

גלו עניין, תשאלו שאלות. יהיו הרבה הודים שישמחו לספר לכם על עצמם, על התרבות שלהם, על הסלנג המקומי… זה יעזור לכם לפתוח את הראש ולהבין הרבה על המקום בו אתם מטיילים ממש עכשיו. אגב, מי יודע למה יש לתינוקות בהודו יש נקודה שחורה בין הגבות ועיפרון שחור בין העיניים?

 

תרבות. הביעו עניין (צילום: שרית גמליאל)

ילדים קטנים, ילדים גדולים…

ישנם המון בעלי עסק בהודו המעסיקים ילדים קטנים – בבתי קפה, מסעדות, גסטהאוסים. לרוב מדובר בילדים הבאים ממשפחת עניות, ונאלצים לעבוד יום ולילה. גם אם מדובר בילדים שהעבודה הזו מונעת מהם לקבץ נדבות ברחוב (עניין עצוב בפני עצמו), תחשבו על האחיין שלכם, שבמקום ללכת לגן או לבית הספר, עובד מבוקר ועד לילה. על הטיפ הבא חשבנו אחרי שראינו את רביד ברדוגו, תרמילאית נהדרת שנהגה לקנות (מדי יום!) צ'ופרים שילדים קטנים אוהבים לקבל (רמז: זה בדרך כלל מתוק וטעים). אין כמו חיוך של ילד שמקבל צ'ופר כדי "לעשות" את היום בטיול.

תודה כבר תרמנו!

מסדרים מחדש את המוצ'ילה? יש לכם בגדים שאתם כבר לא צריכים, או חבילות תרופות שאתם ממש לא מתכוונים להשתמש בהן? ארגנו את הכול בשק מסודר והניחו ברחוב הומה אדם, או תנו למישהו שאתם סומכים עליו שיעביר אותה לנזקקים. לצערנו, בהודו לא חסרים אנשים שימצאו שימוש רב במה שאתם מתכוונים לזרוק. לפעמים, שק קטן של כמה בגדים יכול לשמש משפחה שלמה החיה לצדי הכבישים בעיר הגדולה.

ילדים. צ'ופר קטן בשבילם – מעשה טוב בשבילכם (צילום: שרית גמליאל)

בת ישראל – יופייך נמדד בצניעותך

בנות, בנות, בנות, אין מה לעשות, אנתן נמצאות במדינה שמרנית. אנחנו בעד חופש ואופנה וכמובן שלא מצדיקים הטרדות בקרב התיירות, אבל חשוב לזכור שהודו היא לא תל אביב, וגם לא הבית שלנו. אולי באזורים המתויירים שומעים יותר עברית מהודית, ואולי גם יש בריכות בפושקר, אגם בהאמפי וים בגואה, אבל כמו שבמאה שערים הייתן מכסות את עצמכן, כך כדאי לעשות גם בהודו, בטח ובטח ברחוב הומה אדם. המבטים האלה הרי לא נעימים לכן, נכון? אם לבשתן היום לבוש יותר משוחרר, אפשר פשוט לשים של פשמינה, שגם תכסה אתכן, גם תיתן לכן תחושת ביטחון, וגם תראה לסביבה שאתן מכבדות את המקום. 

תהיו לראג'ים

מרוצים מאוד מהנהג ריקשה שלכם? מישהו סחב לכם את התיקים הכבדים לתחנת הרכבת? תנו להם משהו אקסטרא, ולא, כאפה ידידותית לא נחשבת. אין כמו חיוך של מישהו שבאמת חי מה-30 רופי הנוספים שאתם יכולים לתת לו.

דלהי זה לא פרווטי

אוירת החופש במקומות המתויירים (ו"הישראליים" בפרט), אינה נהוגים בערים הגדולות. לא אחת רואים תרמילאים מכול העולם שמתנהגים בצורה לא הולמת במלונות או בתי קפה ברחבי הערים הגדולות. אל תהיו כמוהם.  

 

גלו סבלנות לבעלי הגסטהאוסים. למה? כי יש להם ארץ נהדרת

 

לסיום – קצת סבלנות

הסבלנות היא משהו שרובנו יודעים שאנחנו חייבים לאמץ, אבל לפעמים פשוט לא מצליחים. כולנו חוטאים בזה (בכל מקום בעולם), אבל מה לעשות שלעיתים מגיעים למקומות בהודו שפחות מתורגלים בתיירים מהמערב, וישנן תפיסות שונות בכל מה שנוגע לעבודה מול תיירים מערביים. אז קחו אויר ונסו לגלות סבלנות כלפי נותן השירות שמולכם, וגם אם מערכת העצבים שלכם רופפת ועל סף התפוצצות – נסו לחייך. זה ירכך את המצב.

לסיכום, אין ספק שהישראלים הם עם מיוחד, שקשה להתעלם מקיומו לא רק בהודו, אבל אין סוף לדברים הטובים שאנחו יודעים לעשות ועושים. לכן, ראו את המאמר שלפניכם כקצה המזלג  ותרשו לעצמכם להוסיף טיפים משלכם ולספר לנו "מה אתם עשיתם בשביל מדינה" (הודו כמובן).

ואם כבר סבלנות, קחו דקה לקרוא גם את זה

כשאבי, שייח' ושמש ביקרו בישראל