להיות סטודנטית בהודו

מאת: טל אהרוני

אפרת שקד (בת 34), המתגוררת כיום בגלבוע, היא מעצבת רב תחומית וצלמת, העוסקת בתכנים ובמחקר תרבויות. אפרת, ששהתה שנתיים בהודו כסטודנטית לצילום, מאמינה שניתן ליצור שינוי דרך אמנות בעזרת שיקוף דרכי החיים, ההרגלים וההתנהגות של בני האדם. חווית הלימודים בהודו, לדבריה, עיצבה אותה לכל החיים.

אפרת: "שנים שאני מטיילת ומסתובבת בעולם. הייתי במקומות רבים בעולם, ויותר מכל המקומותהודו קראה לי, אך תמיד היה משהו אחר בסולם העדיפויות שמנע ממני להגיע אליה. כשסיימתי לימודי עיצוב תעשייתי בחולון והתחלתי לעבוד בעיצוב, לא יכולתי לדחות יותר את קריאתה של הודו ונסעתי לטעימה קטנה של חודשיים. בפסיעותי הראשונות בדלהי, הריח הרגיש לי מוכר. כאילו הייתי שם קודם.
לכבוד הטיול, קניתי מצלמה חדשה מתוך ידיעה מוחלטת שהיא תהיה בשימוש ותלווה אותי בדרך. ואכן, בעודי מטיילת, מצאתי את עצמי חוקרת את הרגלי המקומיים מתוך סקרנות אין קץ והערצה ליכולת שלהם ליצור את מה שצריך ממה שקיים. אספתי שלל חפצים שנעשו בעבודת יד ותעדתי כיצד יוצרים אותם ומשתמשים בהם. נחתתי בחזרה הישר לביתי הפלורנטינאי ולמשרד המעוצב אך בליבי עדיין נשארתי בהודו. המסע אמנם היה קצר אך משהו במקום הזה היפנט אותי. במקביל, המציאות הממה אותי. יום אחד אני כאן, בארץ, במשרדי עובדת על המחשב…וביום שאחריו אני מטיילת במקום אחר, תרבות אחרת, עולם מושגים אחר…אני רק מתחילה להתרגל לשוני ולקצב החיים הזה ו"הופ" אני שוב במשרדי המעוצב, עם רשימת מטלות באורך רג’סטאן…

כשחשפתי את החפצים והצילומים, תוצר המחקר הראשוני שלי בהודו, הוחלט ע"י מנהל המרכז הישראלי לעיצוב בחולון שהם בסיס חזק לבניית תערוכת עיצוב בנושא. על התערוכה עבדתי לילות וימים. בבוא הזמן, נפתחה תערוכתי הראשונה "Handmade in India" באירוע מכובד ורב משתתפים, בו אורח הכבוד היה שגריר הודו בישראל והופעות מרהיבות של מחול ומוסיקה מהודו העשירו את הארוע וקישרו אותו למקום ממנו באה השראתי. המשכתי לעבוד ולחיות כאן, אך בעומק ליבי ייחלתי להגיע להודו בהקדם האפשרי והפעם למסע ארוך, לא שגרתי, עמוק ומשמעותי. נגשתי לשגרירות הודו על מנת לבדוק כיצד אוכל להמשיך במחקר המרתק. הסתבר לי שיש דרך. בדיוק בזמן בו הגעתי לשגרירות, ניתן היה להגיש בקשה למלגת לימודים בהודו. לא ידעתי שקיימת אפשרות כזו אך שמחתי וגם סמכתי על היקום ששלח לי אפשרות להגשים חלום בדיוק ברגע הנכון. שבועיים של מסמכים, בירוקרטיות והרבה סבלנות… והבקשה לבסוף יצאה לדרך. עברה כמעט חצי שנה עד שבוקר אחד, רגע לפני שכבר ויתרתי על חלום הלימודים בהודו, קבלתי טלפון המבשר כי התקבלתי לשני מוסדות לימודים בהודו: צילום באלהבד או עיצוב פנים בג’איפור ועלי להגיע להודו תוך שלושה שבועות".

מדוע בחרת דווקא בלימודי צילום באלהבד? 

אפרת: "בחרתי את אלהבד בדרך השלילה… לא רציתי ללמוד עיצוב פנים, ובוודאי שלא שנתיים בעיר תעשייתית כמו ג’איפור, אז נותרה לי רק ברירה אחת – לימודי צילום באלהבד. לא ידעתי הרבה, לא על העיר אליה נשלחתי, לא על האוניברסיטה, הרמה או המורים. לעומת זאת ידעתי שיש שם את נהר הגנגה שנפגש עם ימונה וסרסוואטי (מפגש של שלושה נהרות שאחד מהם הוא נהר תת קרקעי בלתי נראה), יש שם את הקומבמלה (פסטיבל רוחני וקדוש שנערך כל שנה ואחת ל-12 שנים הוא אדיר מימדים) ויותר מהכל, ידעתי שנפתחה בפני דלת שהיא אולי הזדמנות של פעם בחיים ואני יוצאת להרפתקה בה הלא ידוע רב על הידוע. התמלאתי סקרנות ואושר שלא ניתן לתאר במלים".

כיצד היתה הנחיתה השניה שלך בהודו?

אפרת: "כמו נחיתות רבות בהודו, השוק הגיע כבר בשדה התעופה… נחתתי בדלהי ולפי מה שאמרו לי בשגרירות, נציג כלשהו אמור היה לאסוף אותי מהשדה. פתאום הבנתי שאמנם באתי עם תיק מטיילים אך הפעם הכל עומד להיות אחרת. אין לי מסלול ואני לא באמת חוברת עכשיו לאנשים שנוסעים לכל עבר. זה לא שהכל פתוח… יש לי מטלות ובירוקרטיות רבות כמו להגיע למשרד ה-ICCR, לקבל אישור מהמשטרה, לדבר עם אחראי הסטודנטים הזרים ולהזמין כרטיס רכבת שתיקח אותי ישירות לאלהבד. כשהתקרבתי לאזור היציאה מהשדה ראיתי עשרות אנשים עומדים עם שלטים מודפסים או מצויירים ידנית ומחכים למישהו. חיפשתי את מי שאמור לאסוף אותי. דמיינתי לעצמי קבלת פנים עם פרחים יפים וריחניים ושלט מושקע עם השם שלי שמקדם את פניי וכתוב בו וולקום טו אינדיה… לא עבר זמן רב עד שהבנתי שמי שאמור היה, בכלל לא הגיע… מזל שהכרתי שני ישראלים נחמדים במטוס ונסענו יחד לאזור המוכר היטב לישראלים, פהארגאנג’. לאחר כמה ימים בדלהי, עליתי על רכבת לאלהבד. ברכבת נזכרתי שוב במרחביה האדירים של הודו, בחום שיכול להיות כל כך מעיק, בצפיפות ובסקרנות שאני מעוררת סביבי כאישה תיירת המסתובבת לבדה. אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עם עולם האקדמיה ההודי".

 

אפרת: "הייתי הסטודנטית הזרה היחידה והראשונה במגמת הצילום הזו ולקח לי זמן להתרגל לעניין. האוניברסיטה הזו היתה משהו שונה לגמרי ממה שאנו מכירים בישראל. הלימודים הם ברמה אחרת לגמרי וכל צורת ההסתכלות שלהם על לימודים היא שונה. הלימודים לעולם לא נמשכים אחרי ארבע או חמש אחרי הצהריים, למורים יש מערכת משלהם והיו מקרים שהגעתי ולא היה מי שילמד אותי… רוב המורים לא הסכימו ללמד אותי באנגלית, ולמעשה היה לי מורה פרטי, ראש המגמה, שאצלו למדתי הכל. לא למדתי בכיתה כמו שמקובל, אלא בסטודיו עם המורה הפרטי, שאמנם היה בקיא בחומר הטכני, אך כמעט לא התעסק באספקט היצירתי. גם הקשר עם הסטודנטים האחרים היה לא פשוט – הבנים מאוד התרגשו מהנוכחות שלי ופירשו את הנחמדות שלי בכיוונים לא נכונים ועם הבנות היה אפילו יותר קשה. רובן פחדו לגשת אלי, לא ידעו אנגלית, היו מאוד ביישניות ובלי הרבה ניסיון חיים ובעיקר צחקקו לידי במבוכה… הייתי ממש נטע זר ותקופה ארוכה לא ממש היו לי חברים. בכל פעם שיצאתי מהבית נעצו בי מבטים. הלבד היה מאוד קשה".

 

אפרת: "כעבור מספר שבועות הרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם יותר מדי זמן, וניצלתי את אחד החופשים לנסיעה לורנאסי. קניתי מצלמה מקצועית בתמיכת המורה שלי וסיכמנו שאני נוסעת לפרוייקט צילום בורנאסי. בעיר המדהימה הזו גיליתי עולם שלם חדש – גנגה, תיירים, מסעדות, אתרים מרתקים ואין ספור סיטואציות שאפשר לצלם. נשארתי חודש שלם ונכנסתי לאטרף של צילום ושם למעשה נפתח לי הסכר של היצירתיות וההנאה מהצילום. מאז שגיליתי את ורנאסי הייתי כל הזמן על הקו ורנאסי – אלהבד, ואלה היו הלימודים המעשיים שלי. כשחזרתי לאלהבד ונפגשתי עם המורה שלי, הוא היה בהלם מוחלט מהצילומים שלי ומהכמויות. הוא הציע שבסוף השנה נעשה תערוכה של הצילומים מורנאסי. אני הצעתי לו הצעת נגד ששינתה את כל פני השהות שלי בהודו. הצעתי לו שאסע לצלם בכל מיני אזורים בהודו ונעשה תערוכת צילומים ממספר מקומות. המורה שלי התלהב וכך הפכה השנה שלי בהודו לשילוב מושלם של טיול ולימודים. עשיתי מסעות מסביב לגנגה, הגעתי לרג’אסטן, לרישיקש ולעוד מקומות רבים הנסובים סביב הגנגה, ובסוף זה באמת קרה – הצגתי בגלריית "Qeritica" בורנאסי את תערוכת היחיד השנייה שלי "Holy – Ganga – Water".

אפרת: "תערוכת הצילום הזו נגעה בקו הדק שבין היותו של נהר הגנגס כה קדוש להודים ובד בבד, כה מזוהם משימוש בלתי יאה במים הקדושים. התערוכה זכתה להדים רבים ופתחה לי דלתות לעולם האמנות המקומי בהודו. בזכות התערוכה השתתפתי בסדנאות, תחרויות ותערוכות קבוצתיות נודדות".

 

אפרת: "החוויה המדהימה הזו בהחלט עיצבה אותי ואפשר לומר שאף שינתה אותי. אני לא יודעת אם היום היה לי אומץ לחזור על זה שוב… היה לא מעט קושי, והיה לא פשוט לחיות בתוך בית עם המקומיים, לחיות בעיר הודית גדולה שאינה מורגלת לזרים וכמובן, כל חוויית הלימודים באלהבד. מבחינתי, השיא של החוויה היו הגיחות לורנאסי וההזדמנות לעסוק ביצירה ואמנות בהודו ולערוך תערוכה משלי".

 

אפרת מעבירה כיום הרצאות על הודו וכן סדנאות יצירה בהשראת תרבות הודו. ב-8 למרץ 2011, יום האישה הבינלאומי, תפתח תערוכת צעצועים מן המזרח הנקראת:  NamasToy – צעצועים עם חכמת חיים. הקולקציה שתוצג בתערוכה נאספה במשך 4 שנים על ידי אפרת ותוצג עד סוף אפריל. במהלך התערוכה יתקיימו מפגשי אמן וסדנאות לילדים המלמדות כיצד להכין צעצועים בעצמם.

לפרטים נוספים ניתן לפנות למייל: efch22@gmail.com