אחת ולתמיד, מה הקטע בהודו? כתבתנו אריאל שפיגל, מנסה לפצח את הדברים שהופכים את הטיול בהודו מסתם חופשה - לחוויה של מסע וגילוי אמיתי. כזה שתמשיכו לדבר עליו, ככל הנראה, במשך שארית חייכם.
כתיבה: אריאל שפיגל | עריכה: סיגל קריב
יש משהו בהודו שגורם לנו להרגיש שהקלישאה – סאב קוץ' מילגה – לא פחות מנכונה. לא סתם מטייליה הנאמנים מכנים אותה 'מאמא אינדיה', מקבלת אליה את כל מי שמבקש, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, בלי תנאים.
גם אני נדבקתי בחיידק כשהגעתי בפעם הראשונה, ומאז אני מנסה לפצח את השאלה הזו, מה יש בהודו שגורם לנו להרגיש כאילו חזרת הביתה, אפילו שמעולם לא היית שם. מה יש שם שגורם לכולם להתנער, לגדול, להבין.
בתת היבשת יש כ״כ הרבה זמן ומקום, שהמונחים האלה כנראה מאבדים מהערך הכבד שיש להם בעולם המערבי שאנחנו מגיעים ממנו. ואז הכל מתחיל להרגיש קל יותר, רגוע, חופשי, משוחרר – ואפשר להרשות לעצמך יותר ממה שאפשר להרשות לעצמך בבית. אבל איך בדיוק?
מרחב גיאוגרפי: הגודל לא קובע אבל בהחלט משפיע
קודם כל, היא ענקית ברמות שקשה לנו להכיל. על המפה היא מוצגת כיחידה אחת, אבל מספיק לנוע כמה קילומטרים בתוך הארץ כדי להבין שהיא כל הזמן משתנה. מעיר לכפר, משפה לשפה, ממזג אוויר למזג אוויר, מעושר לעוני, מצ'פאטי לדוסה. ארץ אינסופית שאפשר לעשות בה הכל: אם הרגליים שלך מחפשות הר לטפס בו; אם הנפש מחפשת ריטריט מדיטציה להיטהר בו; אם תמיד רצית ללמוד הוראת יוגה, לקחת קורס בישול, להכין צמיד מקרמה לאמא, אולי סוף סוף לעשות קעקוע? כמו שציינתי מקודם, סאב קוץ׳ מילגה.
מרחב כלכלי: כשהזמן לא בהכרח שווה כסף
בניגוד למדינות אחרות שהטיול בהן יקר מאוד, וזמן כידוע שווה כסף – לכן צריך לעשות הכל מהר מהר ולהספיק כמה שיותר – בהודו הסיפור שונה לחלוטין. אי אפשר להעמיד פנים שיוקר המחייה (שהוא, בעצם, לא יקר בכלל, ואפילו זול מאוד ביחס לעולם כולו!) לא משפיע על התחושה של 'אני מלך העולם'. שם הייתה הפעם הראשונה שהזדמן לי להרגיש את היתרונות של כסף כאדם עצמאי, והדברים שהוא יכול להעניק לי. או יותר נכון, המתנות שאני יכולה להעניק לעצמי באמצעותו. בואו נודה בזה, לרובנו אין את האפשרות להתהלך בשווקים סתם ככה ולקנות בלי לחשוב פעמיים, להתפנק ולאכול בחוץ כל יום כל היום ומה שמתחשק לי, להתנסות בטעמים שונים, בגדים שונים, מחברות צביעה, ציוד לטראקים, רמקול חדש בזול, ועוד ועוד. לא שאני מעודדת צריכה סתמית, אבל זה ללא ספק אחד הדברים שמשפיעים על תחושת ההעצמה שמציפה אותנו בהודו.
מרחב יצירתי: וכשיש לנו זמן, במה נמלא אותו?
דבר נוסף שהכסף מאפשר לנו שם, חשוב הרבה יותר מכל אלה – כל הדברים שאפשר ללמוד שם. כמעט בכל ספוט על שביל החומוס (המוכרים בהם – דרמסלה, רישיקש, פושקר, ורנסי, והרשימה לא נגמרת…) אפשר למצוא משהו חדש שבא לי ללמוד.
תמיד חלמת לדעת לנגן על כלי מוזיקלי? שיעור פיתוח קול? עיצוב תכשיטים? עיסוי שוודי? יוגה? כתיבת שירים ברוורס בעמידה על רגל אחת ועיניים עצומות? סביר להניח שגם זה קיים. רק צריך להרים את הטוסיק מהספה בחדר צפייה של הגסטהאוס ולהוציא את האף החוצה. לטייל, לשוטט, לחפש פתקים שמזמינים להרצאות, סדנאות, מפגשים אחד על אחד או קבוצתיים, מפגשים חד פעמיים, מפגשים רב פעמים, בקיצור, העברתי את המסר. סוף סוף אפשר להיות סטודנט חופשי. כל היום רק לעשות דברים שבא לי. איזה כיף. בא לי, וסוף סוף אני גם יכולה, כי זה לא יקר כמו בארץ, וכמובן שבהודו – אני אף אחת. אני יכולה להיות ולעשות מה שאני רוצה, ואף אחד לא ירים גבה, ויגיד לי, מה עכשיו בגיל 27 נזכרת שבא לך להתחיל לנגן על תופים?
לא, מאמא אינדיה תקבל אותך גם אם תגיע ללמוד יוגה בגיל 70.
למשל, תמיד היה לי טעם ספציפי בבגדים. הבעיה שהרגשתי שהטעם הזה לא קיים בחנויות בארץ, ואם כבר מצאתי משהו לטעמי, אז הוא לא למידתי, ולהפך.
ואז באחד מהימים שלי בפושקר גיליתי את המתפרות. לא רק שאפשר לשים בגד שקנית ובא לך להצר, או תיק קרוע שאני רוצה לתקן. תזכרו, סאב קוץ' מילגה, למה להסתפק במועט? למה שלא תתפרו משלכם?
נכנסתי למתפרה בת שלוש קומות. שלוש קומות של מכונות תפירה ואנשים עובדים, קירות שלמים של בדים מקופלים, תלויים, זרוקים. מפעל תפירה של כאוס הודי מדויק.
בלי בירוקרטיות מייאשות, בלי אלפי פגישות. פעם אחת הגעתי, הראיתי לאחד התופרים ההודים שלוש סקיצות שהכנתי מראש, בחרתי בדים, וזהו. כמה ימים אחרי זה כבר הגעתי לתיקונים אחרונים, ותוך פחות משבוע יצאתי עם שלוש שמלות חדשות שהן בדיוק אני, וכל זה בפחות ממחיר של שמלה אחת בארץ.
מה אני רוצה לומר כאן בעצם…?
לא שאני מעצבת אופנה, כי אני לא. אני גם לא יודעת לצייר, לא מבינה כלום בבדים או בטרנדים.
רק ידעתי שיש לי הזדמנות לתת לעצמי משהו שמתאים לי ורציתי המון זמן, זה אפילו יכול להשתלם.
ולמה לא בעצם? למה לא לצאת לנסות לעצב שרשרת? למה לא לקחת שיעור פיתוח קול? למה לא לנסות לעשות משהו שאף פעם לא עשית?
לא בשביל זה הגעת כל כך רחוק?
מרחב אמיתי: לבד זו לא מילה גסה
בתחילת הטיול, מצאתי את עצמי כמה ימים לבד בלאדאק לראשונה. באופן טבעי, לבחורה צעירה שנשלפה מאזור הנוחות שלה הרגשתי – בלי לייפות – פשוט רע. לבד. מה לעזאזל אני עושה פה? ועם מי?
בשיחת סקייפ עם אמא שלי, שטיילה כמה שנים לפני כן לבדה בהודו – אמרה לי שכדי שיקרה משהו אני צריכה, קודם כל, לצאת מהגסטהאוס. כמה פשוט! כמובן, גם לי היו ימים ולילות רבים של רביצה אינסופית ומדהימה עם חברים, מוזיקה, אוכל, שיחות, וגם, סתם, פשוט סתם. להיות. בלי יותר מדי התעסקות. זה חלק מהיופי בהודו, כלום לא רודף אחריך, ואין דבר שהוא לא לגיטימי.
מצד שני, בהודו ניתנת לנו ההזדמנות לשוטט בחוסר תכנון וידיעה מוחלט, נתונים להזדמנויות האקראיות שכל כך מאפיינות אותה, כל מה שצריך זה לצאת אל הלא נודע בלי לפחד מ… עצמנו.
הרשו לעצמכם להתעטף ולהתמכר לאווירת השאנטי שאנטי, לידיעה שהכל קורה בקצב שלו, שאין צורך למהר כי אין לאן ובשביל מה – במילא הסלט שלך יגיע רק עוד שעה וחצי, אם בכלל זה יהיה הסלט הנכון. וגם אז, הכל בסדר, לא בוער, שב, תשתה עוד צ'אי. ומי שלא מצליח להתרגל לאופן המופלא שבו הודו נוטה לשבש לנו את התוכניות – ככל הנראה ימצא את עצמו בורח. עצתי אליכם, נסו להבין, למה השקט כל כך מפחיד אתכם? מה כבר יקרה אם תקשיבו רגע למה שעולה מתוכו?
נסו ותגלו…