Categories
ללא קטגוריה

ניגוני ענבל

ענבל צדוק, בן 46 מוראנסי, ביקר בהודו לפני יותר מ-20 שנים שם נחשף למוזיקה הודית קלאסית ולניגון על סיטאר. תפסנו אותנו לראיון טלפוני בו הוא מספר איך הוא התגלגל לאורך חיים שמקדיש את רוב זמנו לנגינה ומהי מוזיקה הודית אמיתית

 

ענבל, מה זה הודו בשבילך?

בשבילי הודו זה מוזיקה הודית קלאסית. הנושא המרכזי שאני בשבילו בהודו כל כך הרבה. יש עוד דברים שאני אוהב בהודו אבל זה הנושא המרכזי שלי שם, אם זה לא היה זה אז לא הייתי חוזר שנה אחרי שנה.

 

מתי היית בהודו בפעם הראשונה?

הייתי בשנת 94'.

 

וכבר אז נפתחת למוזיקה הודית ולניגון סיטאר?

זה תהליך שקרה במשך הרבה שנים. הגעתי להודו כמו כל החבר'ה אחרי צבא. תרמילאים. לא הכרתי לפני את הסיטאר או מוזיקה הודית. בחצי שנה הראשונה שלי בהודו הסתובבתי כמו רוב התרמילאים – שבוע פה שבוע שם. בסוף נמאס עלי הסיפור הזה. נגמרה לי החצי שנה ויזה, נסעתי לנפאל והיה לי בראש שאני אסע לאוסטרליה, ואז עשיתי בנפאל קורס ויפאסנה.

 

 

מה שויפאסנה עושה לך יא אללה…

כן, ואז החלטתי שאני חוזר להודו ולהקדיש את חיי לויפאסנה. עובר ממרכז למרכז. יושב ומשרת, יושב ומשרת. שיניתי את הכרטיס שלי וחזרתי להודו. בגבול נפאל-הודו אמרו לי לנסוע למקום הכי קרוב שהוא בודגאיה, שם יש מרכז ויפאסנה, ולא היה אינטרנט שאפשר לבדוק ולא היה אוטובוס ישיר אז אמרו לי "סע לוראנסי, תישן שם לילה ואז תמשיך" כי זה די קרוב. אז הגעתי לוראנסי ונהייתי מאוד-מאוד חולה בלילה הזה, בבוקר קמתי עם חום מאוד גבוה, בעל הבית לקח אותי לרופא וגילו שבנפאל נדבקתי בצהבת.

די!

משהו חליעה כזה, הייתי צריך להישאר בוראנסי כמה חודשים, להתאושש. ובחודשים האלה נוצרה ההיכרות שלי עם הסיטאר ועם המוזיקה ההודית בכלל.

 

איך נחשפת לזה בוראנסי?

לאט-לאט הגיעו הרבה תיירים, הרבה מוזיקאים, והגסטהאוס שהייתי בו,  היה מקום שכל היום היו יושבים חבר'ה סביב למדורה ומנגנים על כל מיני כלים. חלק על כלים הודים חלק על כלים מערביים. ריינבו סטייל כזה. אני מאוד התחברתי לזה בתקופה הזאת, הייתי בן עשרים ומשהו, ומאוד התחברתי לקטע הזה של לנגן ולשבת ביחד, ורציתי ללמוד גם לנגן על משהו. לא אכפת לי על מה רק להשתתף במעגלים האלה. ואז באה איזה יפנית אחת, היה לה איזה סיטאר והיא שאלה אם אני רוצה (במתנה)? ואמרתי לה "כן למה לא? בעבר הייתי מנגן על גיטרה מוזיקה קלאסית". זה היה נראה לי דומה, סידרתי אותו והלכתי ללמוד אצל מורה הודי שינחה אותי.

 

נשמע שהחלטת להניח לרעיון השירות בויפאסנה והחלטת לנגן

לא, פשוט נשארתי בוראנסי. נסעתי איזה פעמיים במהלך החצי שנה הבאה לכולכתה ופעם אחת לבודגאיה לקורסים של עשרה ימים ונשארתי בוראנסי רוב הזמן. מאוד אהבתי, ניגנתי רוב הזמן, היו לי חברים, למדתי בישול ולמדתי מלא דברים. קצת קאנטרי קלאב.

 

צילום: רשף סקלי

 

צריך ידע מוזיקלי מקדים כדי ללמוד על סיטאר?

יכול להיות שזה מה שנתן לי אומץ בכלל לחשוב על ללמוד לנגן. כי היה לי טבעי לנגן. כל השנים ניגנתי. אני מאמין שאם לא הייתה לי שום גישה למוזיקה יכול להיות שהייתי מפחד מהרעיון הזה. תראה, לְמוזיקה הודית יש סיסטמה מא' ועד ת'. לא משנה עם איזה רקע אתה בא הם מתחילים איתך בא' ואתה תסיים בת', אתה לא צריך לדעת כלום בעיקרון. אם יש לך ידע (קודם) ואתה מוכשר, אתה תתקדם יותר מהר.

 

אצל מי למדת?

אני התחלתי ללמוד אצל ראגווין דארגו סוואמי, למדתי אצלו חצי שנה, את החצי שנה הראשונה הוא הנחה אותי בתרגילים, בטכניקה ואז הפסקתי. אחר כך החלטתי שאני רוצה ללמוד שירה אז הלכתי למורה אחר, לריציק סניאל, שסירב ללמד אותי. ואז חזרתי לסיטאר לחצי שנה אצל ראג' באן סינג (שכבר נפטר מאז) וגם כל המורים האלה בוראנסי מכירים אותם. ואז חזרתי לשירה אצל סניאל ואז גם למדתי כינור וחזרתי לסיטאר…

 

אמרנאת מישרה. צילום: Remo Scano

 

נשמע שהלכת על כל הספקטרום

כן, באיזשהו שלב החלפתי כמה מורים בסיטאר ובסוף הגעתי לאמן סיטאר שהיה בסופו של דבר הגורו שלי במשך עשרים שנה ויותר שקוראים לו אמַרְנאת מישְרה. באתי ללמוד ממנו, הוא היה השראה גדולה. היינו באים אליו אני ועוד ישראלי, 3 פעמים בשבוע והוא היה אחד האמנים הגדולים לסיטאר בהודו. המזל שלנו שהוא אהב להיות בבית, בוראנסי, ולא אהב להסתובב בעולם ולעשות קונצרטים, ככה היה לנו את ההזדמנות ללמוד מכזה אמן בכזה סדר גודל. מאז שהוא נפטר, לפני שנתיים, עוד לא מצאנו מורים בסדר גודל כזה. הכל נשמע לך פחות מושך. ובמיוחד בדור הזה שאני לא מתחבר לאן שהאינסטרומנטאליסטים (מלשון אינסטרומנטל) לקחו את המוזיקה ההודית הקלאסית – היותר מהר, יותר מתוחכם, יותר מתוכנן. מתחבר יותר לאן שהווקאליסטים לקחו.

 

למה אתה יותר מתחבר?

אני יותר אוהב את הדור הישן – גוּרוּדיש, שהיה מורה שלי, ושל נגני הסיטאר הגדולים: ראווי שאנקר, ניקל באנרג'י, ראיס קהאן, כל האמנים האלה הם אמנים חופשיים. כשהם מנגנים מוזיקה הודית הם פשוט יוצאים לאילתור ונאבדים שם, הם מסתמכים על המוזיקאליות שלהם שתוביל אותם ליציאה. זה ההרפתקנות שלך בתוך המוזיקה ההודית. זה האומץ שלך להיכנס מבלי לדעת איך זה יסתיים.

 

נשמע כאילו נשאבת לזה

כן, ממש לא החלטתי, זה גורל, זה מוצא אותך.

 

ואז התחלת להופיע?

מה להופיע?! לא, מה פתאום! אחרי חצי שנה חזרתי לארץ לעבוד, הייתי אחרי צבא, לא היה לי מקורות מימון וכל הדבר הזה. אז באתי והיה לי ברור שאני מאוד רוצה לחזור, היה לי ממש טוב בוראנסי, אז עבדתי קשה חצי שנה בקיץ וחזרתי לשם לעוד חצי שנה, ואז אותו דבר – קופץ מדי פעם לויפאסנה וחוזר, אבל בגדול מנגן מסביב למדורה. הייתה תקופה כיפית.

 

"עדיין לא מתפרנס מזה"

 

אז עשית מתישהו סוויץ' וכיום אתה מתפרנס מזה?

אתה יודע, אני עדיין לא מתפרנס מזה, לא יודע אם זה אי פעם יגיע. זה לא משהו שנעשה אי פעם בשביל פרנסה. זה לא שמתישהו חשבתי שזה יהיה המקור פרנסה שלי. כל השנים האלה היה לי מקור פרנסה מנותק מהמוזיקה לחלוטין.

גם כיום?

גם כיום, כן, בארץ אני עושה "דמי כיס". בהופעות מקבל 400 שקל, אני עושה פעמיים בחודש קונצרט, אתה יודע, זה דמי כיס. זה לא מוזיקה פופולארית.

 

אז מה בעצם אתה עושה כדי לממן את האורח חיים שלך?

היה לי איזה עשר שנים, קצת יותר, עסק לערסלים. הייתי עובד כמה חודשים בקיץ, חצי שנה בארץ – חצי שנה נוסע. בחורף הוא היה מושבת, מי קונה ערסלים בחורף? אבל באיזשהו שלב זה נמאס עלי. הייתי מכין את הערסלים בעצמי, לאט לאט העברתי את היצור – מקבל מכולה מסין של דוגמאות שאני שולח ואני בארץ רק מתעסק במכירה של כמויות. אז עשיתי את זה איזה שנתיים שלוש והתעייפתי מזה, מכרתי את העסק הזה.

 

וכיום מה אתה עושה כהכנסה?

כיום אני מקבל שכר דירה של איזה נכס בתל אביב, ובגלל שאני חי בהודו אז אני יכול לחיות מזה מאוד ברווחה. בארץ כשאני מגיע אני קצת עני פה. כשאני בארץ אני גר אצל ההורים, אין לי רכב, בגדול מצליח לחיות מזה.

 

 

איך נראה אורך החיים שלך, כאדם שמקדיש את חייו כדי לנגן, בארץ ובהודו?

בארץ זה קצת אחרת, בארץ אני פה בשביל המשפחה שלי. ההורים שלי כבר מבוגרים, אני פה כדי לתמוך. אבל משתדל לעשות מה שאני עושה בהודו – לקום, לעשות יוגה, לאכול משהו, להתאמן עד הרעב. בהודו אני לא יוצא, פה אני יוצא כי יש לי מלא חברים.

בהודו אני כמעט ולא יוצא, יש לי בית מקסים שם. אני עושה יוגה, עושה מדיטציה, עד הצהריים אני לומד פילוסופיה הודית, לומד על עצמי, בודק מה זה אומר "לשבת בשקט", ואז מתאמן בסיטאר.

 

רגע, קנית שם בית?

לא, לא, אני שוכר אותו כבר יותר מ-15 שנה. יש לי קשר מאוד טוב עם בעלי הבית שהם אוהבים אותי ואני אוהב אותם. והם נותנים לי את המקום הזה להיות בו. מקום באמת מקסים על הגנגס, יש לי כמה גגות, עם מלא עצים, 2 דקות דרומית לאסי גהאט (וראנסי). לא אוכל במסעדות יותר מדי, יש לי מטבח משלי. חי חיים פשוטים. בארץ רמת החיים מאוד גבוהה ואם חיים מתחת לרמת חיים הזאת אז חושבים שחסר להם.

 

מתי נפל לך האסימון שאורח חיים כזה הוא אפשרי?

רק אחרי 4 שנים שלמדתי והתאמנתי על סיטאר, רק אז נפל לי האסימון איזה דבר מדהים זה מוזיקה הודית, מה זה אומר, איזה עולם קסום זה. עד זה ממש לא היה משהו שהוא "must".

 

אהבה גדולה

 

אז למה למדת כל השנים האלה? מה הניע אותך?

אני לא אוכל לענות על השאלה הזאת, זה כמו שנבחרת לעשות את זה מאיזשהו כוח אנרגטי ובסוף הבנתי שכנראה זה היעוד שלי, אני אפילו טוב בזה, זאת האהבה הגדולה שלי. הרעיון הזה שבנאדם מנגן ופתאום יוצא לו משפט מוזיקאלי מדהים… השאלה שישר שעולה לי זה מאיפה זה הגיע? מאיפה זה? מאיפה זה יצא? האותנטיות של זה מדהימה אותי. יש בהודו אמנים  גדולים שאני פשוט עומד ומשתומם, מה זה מאיפה זה מגיע?!

 

לסיום יש טיפים שהיית רוצה לתת למי שרוצה ללמוד על סיטאר או להקדיש את חייו למוזיקה?

בדרך כלל אי אפשר להחליט את זה, זו התאהבות שהיא מצד לצד .

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *