נמצא בהונג-קונג – חושב על הודו

לפני המעבר לאוסטרליה עצרתי בהונג קונג, עיר מטורפת וחסרת מעצורים. ההרגשה מרגע הנחיתה היא כמו של נמלה בתוך פחית קולה, כשמיליוני נמלים מנסות להתמסטל מהמתיקות.

 

הדמויות שסביבי מתחלפות. פס ייצור שלא נגמר. המדרגות הנעות מלאות תמיד בבשר נע, מניעות אנשים ממקום למקום. אני יושב בבר מקומי ומשלם 9 דולר על בירה (חשבתם שבארץ זה יקר) ומתבונן בהם חולפים על פני. רבבות, ממהרים, ומתבונים רק לעבר הנקודה אליה הם הולכים.

 

אמא עשתה לי הפתעה והזמינה לי חדר במלון יוקרתי. "מגיע לך להתפנק במלון ברמה אחרי מה שעברת בהודו"… בעקרון לא רציתי, אבל אם זה חשוב לה, והיא כבר הזמינה. אם חושבים על זה באמת עברתי קשיים…

 

"מיסטר אנסבכר", הונג-קונגית יפיפיה מקבלת את פניי, "I will show you to your room".

 

בחדר מחכים לי בקבוקי וויסקי קטנים, פחיות קולה ובירה מקומית, פלזמה ענקית, מכונת קפה, שידה עם מחברת כתיבה ושוקלד ננסי. החדר הזה לא היה מבייש גם ירח דבש. הוא מתאים גם לכל נשיא.

 

אני שותה בירה ואוכל "mnm" מהמקרר. אולי בפעם הראשונה בטיול אני מרגיש שמשהו חסר. כמו בסרט "into the wild", בסופו של יום אין עם מי לחלוק את הדברים הקטנים וזה הופך את הכול לחסר.

 

בערב יצאתי לסימטת ברים מלאה בהופעות חיות, ונתקלתי בזונה מקומית. האמת שבתמימותי לא מיד הבנתי שהיא זונה, עד שהיא הציעה לי בתשלום הצעה מגונה. אחרי שהסתלבטתי עליה שאם היא מעוניינת, היא יכולה לשלם לי ואני לוקח לא מעט כסף, ושאני פחות בקטע של זונות, התחלנו לדבר והשיחה הפכה למעניינת. היא סיפרה לי על המשפחה שלה, ועל זה שמתרגלים להכל, ואני סיפרתי על הטיול במזרח ועל חוויות מהעולם הגדול. היא התעצבנה עלי על כך שהצעתי לה עזרה. מלאה בקליפות, מנותקת, ושחוקה מאמון בבני אדם. לא מאמינה שאין לי כוונות זדון ושאני שואל באמת לשלומה. בטוחה שכל העולם הוא משחק של כסף וניצול. לבסוף היא התעצבנה שבזבזתי לה את הזמן, קמה ונתנה לי מבט של זלזול.

 

אוסטרליה בפתח, המערב יחדור לעצמותיי, אך הודו שלי אם אשכחך תדבק לשוני לקרטון… היית לי כהפסקת לחימה, כדגל לבן של שני הצדדים. כמים בלב מדבר מושלג, כאם של כל הקינוחים. את לא חסרת מנוחה כמו דרום אמריקה, לא דורסת וטורפת כמו המערב. את יודעת לשבת ולבחון את הרגע, להדליק מקל מחשבתי של כאן ועכשיו.

 

פגשתי יפות ונחשבות ממך, לבושות בשמלות מהודרות ואולי בגלל התגנדרותן ונסיונן לשכנע הן תמיד הרגישו לי מזויפות. אצלן אתה יכול לראות הכול, אבל לא תשכח שאתה תייר. תטייל ותטעם, אך תמיד תרגיש זר. הודו – את רגע של שקט רומנטי ושאנטי, תפאורה נהדרת לחיבור האדם. להתכרבל עם נערה על גג רופף בזריחה, ורגע אחרי לקבל נזיפה מהשכנה.

 

מקום שאנשים מתעסקים בו בעיקר, שעל פי תרבות המערב מכונה כ"שום דבר", אך תרשו לי לערער על זו התרבות. לשבת לנגן עם זרים באמצע הרחוב,

או להתפלסף על החיים במשך שעות. הופכים את הרגעים הקטנים לגדולים, את המרובע ביותר למרחיב אופקים. להפסיק לתקופה את רדיפת הכבוד וההכרה, להיות צמחוני מבשר ומשנאה… להפסיק לרוץ ספרינטים קצרים ולהתחיל בריצת מרתון אל עבר שקיעה ללא מתחרים. אלו רצים, ואלו רצים בכל כוחם לכיוונים נגדיים, אין טעם לשאול מי יגיע ראשון כי קוי הסיום שלהם שונים.

 

לגרום ברחוב לכל איש או אישה לחייך, כי הרגשה טובה היא דלק שכל אחד צורך. אז תודה לכולם, המשימה מכאן די ברורה, לקחת את כל הרגעים האלה ולהכניס אותם למזוודה. לפתוח אותה כבר בבן גוריון, ולפזר אותם להמונים. ואין תירוצים, הכול רק חילופי תפאורות, עם הארץ, האנשים והאוכל שלנו, החיוך והטוב יתפשטו בשניות. זאת מהפכה אמיתית שאין בה איש מואשם, לאהוב כל אחד בהיותו אדם. 

 

לכל יומני המסע של יוחאי