אותם ילדים הודים, שנבעטים לעולם ופוערים את עיניהם השחורות הגדולות לכל עבר, מוכנים לגמוע ולעכל כל דבר שנקרה בדרכם, מה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות אפילו יום אחד.
מוזר, מוזר לחזור למקום הזה לאחר 13 השנה.
אני זוכרת כשנחתתי בדלהי לראשונה ביוני 1995, באמצע הלילה, החום האדיר והצחנה לא הותירו בי צל של ספק שעשיתי טעות איומה.
לקחנו מונית ונסענו למיין בזאר. כשנכנסנו לשוק ראיתי אנשים ישנים על דרגשי עץ, לרגע חשבתי שמדובר בגופות עד שראיתי רגל גרומה זזה לה פתאום.
"אוי אלוהים, זה חי?" רציתי לצעוק בבהלה כמו באמצע איזה סרט זומבים מפחיד.
בבוקר התעוררתי להמולה אדירה של הרחוב המיין ביזארי.
עמדתי שם ביציאה מהמלון חסרת אונים, פוערת את עיני לנוכח המסה האנושית והלא אנושית האדירה הזאת שנמצאת בתנועה מתמדת, לא מובנת וחסרת כל הגיון.
חום, זעזוע עמוק ומחנק מילאו אותי, ובחילה נוראית החלה לעלות במעלה גרוני.
התאוששתי איכשהוא ולקחתי טרמפ על עגלה רתומה לסוס גרום, שנשאה רהיטים. עד היום אני זוכרת את הרגל של השולחן שנכנסה לי בגב.
בסוף נחתתי ב"הארי רמה" גסט האוס, ישבתי בקבלה זמן מה (לא זוכרת כמה) כשאני בהלם מוחלט בוהה במתרחש סביבי, אך לא לוקחת בו שום חלק.
אפילו שמעתי בחור ישראלי אומר לחברו: "אח שלי, סתכל זאת בהלם".
היום, ספטמבר 2008, הגענו מוקדם בבוקר עוד לפני שהמיין בזאר התעורר לשגרת החיים המעוותת שלו.
לא הרבה השתנה בחזות הרעועה והמצחינה שלו, חוץ מכמה שרידים עגומים של הקולוניאליזם הישראלי שזועק מכל פינה.
שלטים בנוסח: "פארוק סגור ת’תריס" וכל מיני המלצות מפוקפקות בעברית תלויות בחזיתות של מסעדה זו או אחרת.
הצופרים של הריקשות מזמזמים חזק יותר מכפי שאני זוכרת, למעשה הם כל-כך מחרישי אוזניים עד ששקלתי להתקין מנגנון השמדה עצמית על כל צופר.
כך שכל פעם שאיזה נהג ריקשה ירצה לצפור הוא פשוט יתפוצץ במקום. תכל’ס לא נראה לי שזה היה מפר את ה"שלווה" המעוותת של המיין בזאר.
בצהריים, כשהלכתי לעשות קניות, ראיתי שני ילדים, בני שמונה לא יותר, מוזנחים ופרועים, מופיעים ברחוב.
הבן ניגן על תוף, תוך כדי שהוא מסובב מחרוזת שהיתה תקועה בקצה כובעו.
הבת, לעומת זאת, עשתה תרגילי אקרובטיקה מבהילים שגרמו למפרקים שלי להתפוקק.
מה שהדהים אותי בילדים האלו יותר מכל זה הרצון העז שלהם לחיות, פשוט לחיות.
למרות כל העוני, הסבל והזוהמה מסביב, הם פשוט לא מוותרים וממשיכים לחייך.
מה מחזיק אותם לעזאזל? הרי התקווה לחיים בריאים וטובים יותר נראית כל-כך קלושה.
כל זה מחזיר אותי לפירמידת הצרכים של מסלו: שמתחילה בצרכים פיזיים, אח"כ בטחון, השתייכות, הערכה חברתית ובסוף מימוש עצמי.
החיים המערביים מספקים לנו את הצרכים הפיזיים הבסיסים (שאותם ילדים הודים כל-כך נאבקים להשיג) בקלות רבה יחסית.
אנחנו תקועים בראש הפירמידה עם מחלת הנפש המערבית של הגשמה ומימוש עצמי תוך התעלמות מוחלטת מהמתרחש סביבנו חסרי כל יכולת להעריך מה שיש לנו.
לא נהנים ממה שיש, וגם אם נהנים לא יודעים להעריך את זה ומחפשים משהו אחר, שגם הוא בסופו של דבר, לא ישביע את רעבוננו.
אותם ילדים הודים, שנבעטים לעולם ופוערים את עיניהם השחורות הגדולות לכל עבר, מוכנים לגמוע ולעכל כל דבר שנקרה בדרכם, מה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות אפילו ביום אחד.
זה גרם לי לעצור רגע ולחשוב: רגע…החיים שלי יפים.
לא באמת, בלי כל הקלישאות והציניות המגעילה, החיים יפים.