סופסוף, הודו האמיתית

אז יש את התופעה הזאת שכל הטיול אתה מחפש את הודו האמיתית. נתקע בקטגלה ומרגיש "בהודו האמיתית", נוסע לצפון מזרח ומרגיש "בהודו האמיתית", יושב במקדונלדס בדלהי ומרגיש "בהודו האמיתית".. אז אני מצאתי עוד הודו אמיתית, מאוד אמיתית.

הכל התחיל כשהייתי בלה. אני אישית באתי לנוח אחרי דרמסללה העמוסה אבל כשאתה מגיע ללה ואתה רואה את הנוף והאווירה שהאנשים כל הזמן מדברים עליהם, על טרק קפפוקה וטמגוצ'י ואנערף- אתה חייב ללכת עם הזרם…

 

אז ניסינו לנסוע לפנגונג (אגם, בערך 5 שעות מלה) בטרמפים. הגענו למקום שאמרו לנו בבוקר, ובמשך שעות ניסינו לתפוס טרמפ. הרבה קארמה טובה לא הייתה שם, ובסביבות 4 בצהריים התחלנו לחשוב על לעשות פרסה ללה. תוך כדי הייאוש התחלנו להתחבר עם כמה בנות מבוגרות- הודיות אסליות, שחיכו לאוטובוס. שיחקנו עם הילדים שלהן, קנינו להם עוגיות ושאר דברים שאתה עושה כדי לנסות לתקשר, ופתאום אחת מהן באה לנו עם הצעה שהכפר שלה שעה מפה, ואם אנחנו רוצים לבוא אליהם?

 

"בסביבות 4 בצהריים התחלנו לחשוב על לעשות פרסה ללה"

 

בהתחלה היינו שליליים- בנינו על הפנגונג, כל לה ואחותו מדברים עליו אבל מהר הבנו שיש פה הזדמנות למשהו אחר… אז עלינו איתם לאוטובוס כי הרבה להפסיד לא היה לנו, ואחרי נסיעה קצרה הגענו לחלום של כל מטייל בעולם. כפר משוגע, מבודד, יפייפה. מסתבר שההודית הזאת טחונה אש והיה להם פאקינג וילה עצומה.

מגיעים. אני אנסה לתאר את הכפר בלי להגזים- הרי דשא, נהרות מסביב לבתים, הרים מושלגים, אתה מאכיל חדי קרן מהיד- סתם, אבל אם היה בעולם חדי קרן כנראה שהם היו שם. הלם תרבות וחוסר יכולת להתמודד עם כל הטוב הזה- כל 10 דקות שולחת את הבת שלה להכין לנו צ'אי.. כל חצי שעה ארוחה.. עכשיו זה הודו.

 

 

"אחרי נסיעה קצרה הגענו לחלום של כל מטייל בעולם"

 

אוקיי זה קורה גם ככה בכל מקום, אבל כשזה משפחה שאתה יושב בסלון שלה, שומע סיפורים בלי שקוראים לך אחי אחי ורואה דברים בלי תפאורה של תיירות וכסף זה פשוט מגניב. נגיד השירותים- אשכרה חור באדמה! בלי כל הפסילטיז של קרמיקה ולהוריד מים.. ירדנו לגינה וקטפנו את ארוחת הערב שלנו- כרובית גזר שעועית קישואים בלגאנים, ולאורך כל היום אנשים מהכפר עלו לרגל כדי לראות אותנו. אנחנו מצדנו הוצאנו את כל האינסטרומנטים שאתה מסתובב איתם בהודו- גיטרה, צבעים, ג'גלינג, והילדים שלה עפו על זה.

 

 

"ירדנו לגינה וקטפנו את ארוחת הערב"

 

אז יצאנו קצת ישראלים בינוניים וסבירים ולימדנו אותם אקוואקוואה אבל חוץ מזה רק אותנטיות. נשבע!

בערב הכנו ארוחה משוגעת עם הטאצ' העיראקי, ראינו קצת טלויזיה והלכנו לישון, מבסוטים על החיים…

וככה כמה ימים היינו קמים כשהתרנגול צורח לנו באוזן, קוטפים, מבשלים, מטיילים, עד שהיינו צריכים כבר ללכת.. הפרידה הייתה מרגשת ואין ספק שהמשפחה והכפר היו אחלה של ברייק לכמה ימים- גם מהודו צריך מנוחה לפעמים.

כל עכבה לטובה… 🙂