סינג הללויה בהרים

מאת: אופק רון-כרמל

יש מספר דברים בהודו שיכולים לגרום לי לקפוץ מהכסא ולרוץ ישר לעברם. דברים כמו נוטלה מומו, לאסי מורנאסי וטראק של חמישה ימים עם זריחות משוגעות שמאירות את כל רכס ההימלאיה.

אחרי 3 חודשים, 20 שעות נסיעה ברכבת ו7 ימי חיפושים, סוף סוף הצלחתי לצאת לטראק רציני בהודו.

זינקתי החוצה משביל החומוס אל דרג’ילינג, הכפר שנמצא מקום חמישי ברשימת ה”חובה לראות” של הלונלי פלנט. לאט לאט הבנתי בדיוק על מה הספר מדבר. בשבוע אחד הספקתי לנסוע ברכבת קיטור כמו פעם, לטעום את התה הכי טוב בעולם, לראות נמר שלג בגן החיות, להתפעל מהציוד של המשלחת הראשונה לאוורסט במוזיאון ההימלאיה ולאכול מאפים מושלמים במסעדות שמתהדרות בצל”שים מטריפ אדוויסר.

ואז, כשכבר אמרתי נואש בחיפוש אחרי שותפים, מליסה דפקה לי בדלת.

“אתה הישראלי שמחפש שותפים לטראק??”

“את הצרפתיה שמחפשת שותפים לטראק??”

“קנדית צרפתייה”

“אין בעיה”

 

"ואז, כשכבר אמרתי נואש בחיפוש אחרי שותפים, מליסה דפקה לי בדלת. אופק ומליסה

 

סינגלילה טראק, אחד הטרקים המפורסמים באזור, הוא מה שנקרא טיול יוקרה. ביום עולים על הרים וגבעות ואחה”צ מגיעים לגסט האוס ומתפנקים באוכל ומיטה עם שמיכות חמימות. את הטראק מארגנים באחת מאלפי הסוכניות בדרג’ילינג, ועלותו כ-2000 רופי ליום (כולל הכל. ממש הכל).

היינו ישראלי אחד, שלושה צרפתים ושלושה הינדים: שני מדריכים ופורטר – חובה במסגרת חוקי הפארק הלאומי.

שבי וסוניה נפגשו בסקי ריזורט בצפון צרפת, התאהבו, התפטרו מהעבודה ויצאו יחד לטייל בעולם. סוניה עבדה 9 שנים באותו מקום, ורק חיכתה לגבר שיקח אותה מסביב לעולם ב80 יום. שבי כבר הספיק לעבוד שנה באוסטרליה, לעבוד בספינות בכל אירופה ולטייל בכל דרום מזרח אסיה.

מליסה הייתה פסיכולוגית חינוכית שמטפסת על הרים ומפיקה סירופ מייפל מהעץ הפרטי שלה בזמנה הפנוי. אחרי שמתחה את הגוף והנפש בקורס מורים ליוגה, היא הרגישה שהגיע הזמן לקרוע את הרגליים בטראק.

ואני הייתי צלם עם חלום, נחוש לטפס כמה שצריך בשביל שהתמונה שלי תופיע בנשיונל ג’יאוגרפיק.

אז יצאנו לדרך.

 

"היינו ישראלי אחד, שלושה צרפתים ושלושה הינדים". תחילת הדרך.

 

ביום הראשון טיפסנו בתוך ענן, ביקרנו במנזר טיבטי צבעוני, הכנו בפעמון ענק ועצרנו להפסקות תה בכפרים קטנים בצד הדרך, מפנקים את הקיבה בעוגיות וקפאין. אחה”צ הגענו לכפר טומלינג, ושם חיכתה לנו ארוחה מפתיעה בשלוש מנות, כשברקע אח בוערת מאירה על חמישה גרמנים בני 70, שגם הם יכולים.

היו שם תפוחי אדמה וגבינה, אורז דאל וירקות, מרקים וצ’פטי. אחרי שלוש מנות וקינוח, אנחנו תופחים על הבטן בשביעות רצון ובעל הגסט האוס מגיע עם פנים רציניות.

“יש לי חדשות רעות”, הוא אומר.

קפאנו. אולי אין שמיכות? האוכל היה רעיל? יש סופה בחוץ? מה קרה?

“אני מצטער, אבל יש לי רק שלושה שקי מים חמים ללילה. שניים מכם יצטרכו לחלוק שק”.

אכן חדשות נוראיות.

 

"שניים מכם יצטרכו לחלוק שק". החבורה בחדר

 

למחרת, קמנו מוקדם וטיפסנו עוד קצת, לראות את הזריחה הראשונה. הטיפוס הקשה היה שווה את זה: מורוד לכתום השמש טיפסה בעצלתיים, צובעת את הכל בצבע של יום חדש. שני כלבים שליוו אותנו התרוצצו בהתלהבות בין הפרחים, בעוד אנחנו צופים אל העמק שנמתח למטה בסגול וכחול של בוקר. קרני השמש הראשונות פגעו בהר, והנה הוא פה לפנינו: קנצ’דזונגה – הבודהה השוכב, ההר בעל חמשת הפסגות, מקום שלישי בעולם. בכל יום מהימים הקרובים אנחנו נתקרב אליו עוד, ואני חייב להגיד שאני מתרגש. יש משהו עוצמתי כל כך בלראות את הפסגות הלבנות האלו, בוהקות למעלה בגובה על אנושי.

 

"למחרת, קמנו מוקדם וטיפסנו עוד קצת, לראות את הזריחה הראשונה"

 

בימים הקרובים הנוף מסביבנו לא הפסיק להדהים: מירוק יער של עצים שנשברו בסופה, עד לעמקים בצהוב יבש, מנוקדים פרחים אדומים. הטראק חוצה מדי פעם את הגבול לנפאל, אבל לאף אחד לא אכפת. יום אחד ישנו בהודו, ביום השני בארץ השכנה.

השיא של הטראק היה גם שיא הגובה: הכפר סנדקפו, 3636 מטרים מעל פני הים, נראה כמו מוצב מצפה שלגים בחרמון. האוויר קפוא ואנחנו מפשירים את עצמנו בכוס תה ענקית בסלון העץ של הגסט האוס. סביב שולחן ארוחת הערב ובמשחקי הקלפים של אחרי יושבת אמריקאית שנראית כמו שלגיה, ראפר הולנדי עם שיניים לבנות, גרמניה שנראית כמו פרסומת לגזע הארי ועוד פרופסור גרמני עם המבטא הכי מצחיק שנתקלתי בו בחיים. ומוקדם בבוקר למחרת כולנו שם על הפסגה, מחליקים על דגלי תפילה טיבטים קפואים בכל צבעי הקשת. הבוקר הקר הביא איתו שכבה של ברד, והקסם באוויר.

כל העולם מתחבר פה: האמריקאית מתפללת בשקט, הקנדית מתפעלת בחיוך, שני צרפתים מצטלמים, אוסטרלי מאלתר תנוחת יוגה מול העננים. גם אני שם, מצמיד פנים לעינית ולא שוכח להגיד “וואוו” כשהשמש מציצה מעל הרכס.

 

"כל העולם מתחבר פה"

 

הבודהה השוכב מתגלה אלינו – ההר המושלג כמו איש שליו שישן כשפניו למעלה. כל רכס ההימלאיה מואר, האוורסט משמאלנו וקנדצ’דזונגה מימין. מילים לא יכולות לתאר את הרגע הזה. זאת הייתה הזריחה הכי מרשימה שראיתי בחיים. לא היה שם איתי אף אחד שאני מכיר יותר מיומיים, ובכל זאת הרגשתי הרגשה אמיתית של ביחד. היינו שישה לאומים מארבע יבשות, ולכולנו דבר משותף אחד: סקרנות של ילד, שמאיצה בנו לקום לפני השמש ולצפות בה עושה את דרכה המלכותית למרכז השמיים.

ביומיים הבאים יש עוד זריחות, עיזים מצחיקות, כפרים, ארוחות, תה ומיטות עם שקי מים חמימים ומפנקים. יש דיונים ארוכים על דת ואלוהים, על בחירות מכריעות בחיים שהביאו את כולנו לאותו שביל, גם אם רק לרגע. וכל העניין הזה של לשבת בכיתה וללמוד לתואר, להגיש עבודות וללמוד למבחנים, אותו עניין שתמיד יושב שם בראש, נראה לי כל כך רחוק, כל כך לא קשור למציאות. אי אפשר להגיד שאני לא לומד. לא ידעתי קודם איך אומרים “החרא הזה מסריח” בצרפתית, ולא תאמינו כמה זה שימושי.

את הטראק סיימנו בתמונה משותפת, נסיעה של ארבע שעות לדרג’ילינג ומקלחת חמה אחרי חמישה ימים בלי (אני חושב ששברתי שיא, עד הפעם הבאה).

 

"את הטראק סיימנו בתמונה משותפת"

 

ועכשיו הגיע הזמן להיפרד, וזה לא היה קל אחרי שהתחברנו והתקרבנו כל כך. היינו כמו רכבות: נפגשים לרגע כשהדרכים שלנו מקבילות, נהנים אחד מהשני ומקבלים השראה, אבל בסוף סוטים לנתיב אחר והרכבות נפרדו. מליסה נסעה לבקר חברה במנאלי; שבי וסוניה נסעו לגן עדן, או בכינוי המודרני, איי אנדמן. ואני נרגעתי יום שלם בדרגי’לינג, מטביע את כל החוויות בכוסות של תה משובח. עד הפעם הבאה 🙂