סיפורי “התכלבות” בלתי נשכחים של מטיילי הודו

בדרך ללה ישנים בדאבה

אודי שנקר, בן 22 מנהריה, מטייל שלושה חודשים: 

״יצאנו ממנאלי ללה שישה אופנועים וג'יפ – סך הכל 13 חבר׳ה. ביום השני, אחרי שעברנו נופים מדהימים וגבהים רציניים, הגענו למן כפר כזה של דאהבות שהן רק אוהלים. התחיל לרדת ערב והכפר הבא היה רחוק מדי אז החלטנו לישון שם. נכנסנו כל ה-13 חבר׳ה לתוך אוהל אחד של דאבה וישנו שם כולם עם הסבתא האמא והילדה של הדאבה. הבנזיניה דולקת כל הלילה לחמם מים ולחמם את האוהל כי בחוץ קפוא, כך שכל חמש דקות אתה מתעורר או ממחנק מהבנזין או מהקור. אני וברוייר קמנו שעתיים לפני שהיינו אמורים לצאת, יצאנו מהאוהל ממש בזריחה. כל האוהל והאופנועים היו מכוסים בקרח. הזמנו צ'אי מהדידי והתחלנו להוריד את הקרח מהכסאות…ואז לאט לאט התחילו לצאת אחד אחרי השני כל החברים, כל אחד עטוף ביותר שכבות מהקודם…התיישבנו לאכול ארוחת בוקר כולם ותוך כדי כל אחד מספר את החוויה הטראומתית שלו מהלילה… וכשהכביש ואנחנו התחלנו להפשיר יצאנו לדרך!״

לילה חסכני בכלכלתה

יובל אריאל בת 22 מתלמי אלעזר, מטיילת שמונה חודשים:

״בסוף חודש יוני קיבלתי את הויזה החדשה להודו והלכתי לקנות כרטיס טיסה מבנגקוק שבתאילנד לדלהי. במהלך ניסיון סגירת הכרטיס התברר לנו כי הכרטיסים בשבוע הקרוב עולים יותר מ-500 דולר .קצת לפני שנכנענו למחיר, סוכן נסיעות  הציע לנו הצעה נוספת: כרטיס להודו ב-163 דולר בלבד והנחיתה בכולכתה. בלי לחשוב פעמיים קנינו את הכרטיס וסמכנו על ה"קארמה" שיהיה בסדר. נחתנו לפנות בוקר בכולכתה, פגשנו הודי שהיה איתנו בטיסה שבא לביקור משפחתי במולדתו ויחד החלטנו לקחת מונית לאזור של המלונות. כשירדנו מהמונית, גילינו ששום גסט האוס לא פתוח בחמש בבוקר. הסתובבנו בכל האזור, נכנסנו לכל סמטה, אבל כלום ושום דבר, אפילו לא ספסל פנוי ברחוב.

אחרי חיפוש של שעתיים מצאנו חדר, יותר נכון להגיד שמצאנו תא ליחיד ונכנסנו בתוכו שלושה אנשים שמחפשים לחסוך כסף עד הרכבת לדלהי שיוצאת באותו היום בערב. אז כך יצא, שבחדר עם מים חומים בברזים, עובש על הקירות, פשפשים במיטה,שמיכות מסריחות והרבה קורי עכביש, ישנו יחד במיטה אחת הודי ושתי ישראליות קמצניות״.

לילה קר של אחים על ההר

גיא פיקס, בן 22 מעמק חפר, מטייל חודשיים:

״זה היה כשעלינו ל״דנקר לייק״ ברגל. היו לנו שתי דרכים לעלות: אחת תלולה מאוד אך קצרה יותר ואחת עם שביל מסודר ורגוע. סיפרו לנו שהקשה לוקחת חצי שעה עלייה והשנייה הקלה יותר לוקחת רק שעה. בחרנו בקלה כמובן, אך באמצע הדרך, חברים שלי – עומר וטל, החליטו שכדאי לחתוך מהשביל ולעלות דוך על ההרים- שבתכלס זה לא היה נראה כל כך קשה. התנגדתי קצת אך לבסוף זרמתי איתם. התחלנו לעלות. כל שני צעדים עשינו עצירה בגלל חוסר החמצן בגבהים ואחרי שעה הליכה, הבנו שעשינו טעות גדולה… הערב התחיל להגיע ואיתו רוח קפואה וקור לא נורמלי. אחרי שלוש שעות מייאשות מאוד של הליכה ועצירות לנשום הגענו למקום  – פתחנו אוהל בקור ויצאנו ממנו רק כדי להשתין. לאורך כל הלילה ישבנו באוהל והצטרפו אלינו חבורה מאוד נחמדה של הודים. ישבנו יחד ושתינו אלכוהול כדי להתחמם – והשתכרנו כהוגן! מתישהו נשפך מלא שתייה ומים בתוך האוהל כך שישנו בתוך בריכה ארבעה אנשים באוהל לשלושה. נרדמנו רק בסביבות שלוש לפנות בוקר וקמנו בשמונה בבוקר לשמש מטורפת וקודחת.(וכאב ראש) היה חום לא נורמלי,אנחנו באוהל, בלי שום צל ובלי טיפת מים. התחלנו לטהר מים מהאגם עם כלור אבל זה היה ממש מגעיל. רצינו כבר להתקפל ובמקביל אחד החברים החליט לבטא גבורה ונחישות וירד לקנות לנו מים. לא האמנו שהוא מוכן לעלות את זה שוב. איך שסיימנו להתקפל הוא הגיע עם בקבוקי מים וסנדביצ׳ים! אכלנו, שתינו וישר ירדנו מההר שפוכים ומיובשים אבל זו הייתה חוויה בלתי נשכחת״.

באפלו סולג׳רס: משפחה מארחת בכפר קטן בעמק פארבטי

טל רוזנגרטן, בן 23 מרמות השבים, מטייל חודשיים וחצי:

״אני ועוד שני חברים (דור בן סימון בן 24 מצורית ועידן מאילת בן 23 מדגניה ב'). היינו בעמק פרבאטי בכפר קיריגנגה ומשם עלינו למקום שנקרא בונבוני – אזור מרעה של באפלו. יצאנו די מאוחר ואחרי הליכה של כארבע שעות בגשם, הגענו והתחלנו לחפש מקום לישון. לא היה לנו אוהל והתכנון היה להתארח אצל אחת המשפחות שנמצאות שם. בסוף הגענו למשפחה שהסכימה לארח אותנו…המשפחה גרה במן בקתה מעץ וברזנט בצורת משולש כמו אוהל סיירים רק יותר גדול. בתוך הבקתה יש אזור של מטבח ושתי מיטות מגזעי עצים עם שמיכות. שלושתנו ישנו על אותה מיטה כשצמוד עלינו ישנים עוד שני גורי באפאלו. אחרי ארוחת ערב ושיחה עם בני המשפחה (שלא כל כך ידעו אנגלית) הלכנו לישון. בסביבות שש בבוקר התעוררנו, המשפחה שאירחה אותנו הייתה כבר ערה, עסוקים בלהדליק אש להכנת צ'אי ולהאכיל את הבאפלו הבוגרים שבמרעה. במקביל שמנו לב שאחד הגורים התבלבל והתחיל לאכול את השק"שים שלנו התחלנו לצחוק והזזנו אותו! אחרי התארגנות קצרה ושתיית הצא'י הודנו למשפחה ושילמנו להם על האירוח, למרות שלא ביקשו כסף בכלל. יצאנו מהבקתה לנוף מרחבי מטורף והתחלנו לטפס על אחד ההרים לכיוון הפסגות המושלגות שהיו סביבנו…״

בחזור ממסיבה לא רואים בעיניים

זיו פינקל בן 22 מירושלים: 

״היינו במסיבה בפולגה ולא היה לנו מקום לישון, אז כשחתכנו מהמסיבה הלכנו לשבת קצת במרפסת של המריגולד, ובסוף יצא שעשינו את הלילה במרפסת כי כולנו היינו שבורים מהמסיבה. 7 אנשים, 2 כלבים, שמיכה אחת".

לא קל בלוקאל: סינדרלה בדרמסלה

שירלי ג׳אן, בת 24 מחדרה, מטיילת שלושה וחצי חודשים בהודו:

 ״נסעתי 16 שעות בלוקאלים מסרינגר בקשמיר לדרמסלה. בג׳אמו, הייתי צריכה לתפוס אוטובוס לדרמלסה והיו לי שתי ברירות: או להישאר בג׳אמו ללילה (עיר מגעילה) או להמשיך לדרמסלה אבל להגיע באמצע הלילה. בחרתי באופציה השנייה. הגעתי בלילה בסביבות 1 ליעד קרוב לדרמסלה ומשם עליתי על לוקאל לדרמסלה. בנסיעה עצמה, היה איזה שאמן שלא הפסיק לבהות בי במהלך כל הנסיעה, כל כולי פחדים וסרטים ממה שיקרה כשנגיע לדרמסלה. מלפניי ישבו שני בחורים הודים בסביבות גילי ותהיתי אם לפנות אליהם או לא אם הם יכולים ללוות אותי, בסוף החלטתי שלא לפנות אליהם. אחרי 5 דקות אחד מהם מסתובב אליי ושואל אותי אם אני לבד, עניתי שכן והוא שאל אותי אם הוא רוצה ששניהם ילוו אותי לגאסט האוס, שמחתי על ההצעה וכמובן שהגבתי בחיוב. ירדנו בתחנה, עלינו לכיוון הגאסט האוסים של דרמסלה ואחד הבחורים ההודיים נכנס לבדוק עבורי כמה עולה ללילה, מה שנשאר זה רק חדר דלוקוס ב-2000 רופי. הבחור ההודי ניגש אליי ושאל אם אני רוצה לשלם סכום כזה, עניתי שלא והוא שאל אותי אם אין לי בעיה לישון אצלו בבית. אמרתי לו שלא. הגעתי אליו הביתה, (בחשש קל אני מודה) הוא הכניס אותי לחדר שלו, הראה לי את המקלחת והלך להכין לי צ׳אי בינתיים. אחרי הצ׳אי ששתינו הוא הלך לסלון ואני ישנתי לבד אצלו בחדר עם טלויזיה. בבוקר הוא וההודי השני, שגם ישן אצלו (הם ישנו בחדר אחר) ליוו אותי לתחנת אוטובוס, שילמו עליי נסיעות וביקשו גם שאני אודיע להם שהגעתי״.

מנעולים קפואים בלילות של מנאלי

אבישג מוזס, בת 22, מעמק יזרעאל מטיילת תשעה חודשים: 

״לאחר רג'סטאן החלטנו לשנות אוירה ולעלות למנאלי. בדרך, בדלהי, הצטרפה אלינו עוד בחורה ויחד עלינו למנאלי ב׳אוף סיזן׳ בלי לדעת מי נמצא שם ומה יש לראות.

נכנסנו לגסט האוס הראשון שראינו, שם גם ישנו שני בחורים שהכרנו. בלילה השלישי ממש בשעות הלילה עליתי לחדר כדי לישון ונתקלתי בבעיה, המנעול קפא ולא הצלחתי לפתוח את הדלת. מכל רחבי מנאלי הגיעו כדי לנסות לפתוח את הדלת, אבל לשווא, אף אחד לא הצליח. בהצהרה של הרגע, יובל החליטה  להכנס לישון בחדר של הבנים במיטה,  לאחר כמה זמן הצטרפתי גם. אז מצאנו את עצמנו ארבעה מטיילים עייפים במיטה אחת עד הבוקר״.

חלומות על זחלים: רצו לרקוד במסיבה, הלכו לישון במסעדה

ליקי אלמוג, קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן, 5 חודשים:

“כולם היו חמים על מסיבה.. וגם בשבועות האחרונים הגיעו המון אנשים חדשים אז הם הלהיבו אותנו על עוד אחת מאלף המסיבות שקורות בפרבאטי.הלכנו לקלגה ששם הייתה המסיבה וגילינו שאין שום חדר פנוי בכל חמשת הגסט האוסים שעבדו שם.. אמרנו שנסתדר בדוק כי.. סאב קוץ' מילגה לא? אבל בכלל לא הייתה מסיבה.אפילו רמקולים לא היו בשטח.. אז נהנו מאנשי הכפר והישראלים שגם הגיעו למסיבה והתאכזבו. הגיע הלילה וזרמנו לבית היהודי בתקווה שאולי שם נמצא עזרה לחדר לחמש בנות שקר להן ועם צורך מטורף לישון! לא ממש עבד לנו.. ואז פגשנו כמה בנים שראו שאנחנו קצת אבודות ואמרו שהם אבודים בדיוק כמונו והציעו לנו לישון במסעדה של איזה גסט האוס למעלה.. הם מכרו לנו את המסעדה ממש טוב, אמרו כמה שהיא נוחה ויש המון מקום.. אז בכוחות האחרונים זרמנו איתם. הגענו למקום וגילינו רצפה עם מזרונים לא סימפתיים אפילו לחיות, קור מעצבן ומקום רק לחלק העליון של הגוף.. אז נירגענו קצת וצחקנו איתם ושכחנו מהמקום וזרמנו ואמרנו שהלילה יעבור מהר ומחר יהיה טוב. לא עברה חצי שעה מהרגע שכולם התמקמו על חצי מקום במזרון.. ואחת מהחברות צועקת, קופצת על השולחן ומתחילה להוריד בגדים בצרחות.. החברה שישנה איתה עשתה אותו דבר לצד השני. הדלקנו את האור וגילינו מרבה רגליים צהוב שחור שניראה כמו זה בנשיונל גאוגרפיק וכתוב למטה "ארסי". כשמצאנו אותו שלחנו אותו לדרכו אבל מאז הכל השתנה.. ישבנו להירגע מהמראה המפחיד והבנות לא יכלו להירגע כשהרגישו פסיכולוגית משהו נוגע בהם.. כל נגיעה גרמה להן לקפוץ עוד.. היינו עייפים בטירוף אז מפוחדים ככל שהיינו החלטנו לנסות לישון שוב… הרגישו את המתח באוויר… וכשהתייאשתי מלנסות לישון שברתי את השקט בשאלה" מי ער?" וכולם ענו במהירות "אני!. כשהתעורננו כל אחד סיפר על החלום שהיה לו עם זחל שונה מפחיד אחר.. אני חלמתי על קוברה שמסתכלת עליי ולא נותנת לי לישון.. ואחת החברות חלמה על הזחל שישן איתה כפיות.. לילה קשה.. ואנחנו חשבנו שהקור, שהמזרונים הדקים, השמיכות המסריחות, הצפיפות זה מה שיפריע לנו.אבל זה לא כזה ביג דיל בהודו".

בדרך לספיטי: ארבע בנות, מיטה שבורה אחת

אור בן שמעון, בת 21 מקיבוץ חמדיה, מטיילת שלושה חודשים:

 ״יצאנו ארבע בנות ממנאלי בג׳יפ לספיטי. הגענו לכפר מוד באחד הימים. בכל הכפר היה רק חדר אחד פנוי. כלומר היה לו עוד אחד אבל הוא אמר לנו מראש שלא כדאי כי הוא מסריח מדלק. החדר נראה כמו מחסן שהוסב. רצפת בטון שכוסתה במחצלת עם ציור של שטיח פרסי. שק של בדים יושב בפינת החדר. על המיטה הזוגית הייתה שמיכה במקום מזרן. כך שהמזרנים התגלו כקשים כמו אבן, כמעט כמו הכריות. בזמן ההתארגנות התישבנו על המיטה ופתאום היא התמוטטה. היינו בטוחות שהרגל של המיטה נשברה. כשכיוונו לשם את הפנס (כי כמובן שהייתה הפסקת חשמל בכפר), ראינו שהרגל של המיטה נכנסה לתוך חור שהיה ברצפה. אחד מתוך שניים שהיו שם. כשקראנו לבנאדם, שלא היה לו שם משרד קבלה או משהו כזה, אלא במקרה עדיין הסתובב ברחוב, הוא בא ופשוט הזיז את המיטה מהחור. הוא הסביר לנו שבחורף עוברת פה הסקה. הרמנו את העיניים וראינו חור מעל התקרה, מוקף בפיח. העברנו שם שני לילות, כאובות וקופאות מקור. אבל כשהתעוררנו בבוקר ויצאנו החוצה חיכה לנו נוף עוצר נשימה!״

חדר קטן, חדר קטן, לשמונה אנשים לישון נתן

אמיליה בת 22 מירושלים, מטיילת בהודו שלושה שבועות: ״נסענו לטיול קטנועים לכפרים באזור לה. אחרי כניסה לכמה מהם, בדרך החלטנו להישאר באזור ללילה ולחזור כבר למחרת. הסתבר שהדלאי לאמה מעביר שיעור בבוקר שלמחרת, ושכל החדרים בכל הגסט האוסים תפוסים עד אפס מקום.. במזל מצאנו חדר אחרון בהום סטיי. עם הזמן הגיעו עוד ועוד חבר׳ה שנתקעו באזור בלי מקום לישון, ואחרי קצת שכנועים בעלת המקום הסכימה להכניס שמונה אנשים לחדר אחד! חלקנו שמיכה אחת לשלוש בנות ומזרנים מעופשים, אבל הכרנו אחלה אנשים ונהננו מהחוויה!