עיר: טירובלמלאי. שם ההר: ארונאצ'לה. שם המארחת: רחל. אופנוע עדיין אין לי... אתמול בלילה הקפתי את ההר ההזוי הזה. ארונאצ'לה. ההודים מאמינים ששיבא - האל ההורס והבונה מחדש - הפך עצמו להר הזה ותכלס יש מצב...איך שהגעתי אתמול בבוקר ורציתי לצלם אותו מהאוטובוס כי הוא באמת גדול ועוצמתי, האמ פי הפסיק לעבוד. הוצאתי את המצלמה וגם היא הפסיקה לעבוד. הבנתי שכנראה לא צריך לצלם.את ההר הזה צריך כנראה לחוות...
הי כולם,
לאלו מכם שדורשים עוד ועוד עדכונים מהשטח – אני מפנה את הסיפור הזה, שוב , תכינו לכם איזה קפה טבעוני ללא חלב או תה צמחים, שבו לכם על איזה כיסא, וקראו להנאתכם…
עיר: טירובלמלאי. שם ההר: ארונאצ’לה. שם המארחת: רחל. אופנוע עדיין אין לי…
אתמול בלילה הקפתי את ההר ההזוי הזה. ארונאצ’לה.
ההודים מאמינים ששיבא – האל ההורס והבונה מחדש – הפך עצמו להר הזה ותכלס יש מצב…
איך שהגעתי אתמול בבוקר ורציתי לצלם אותו מהאוטובוס כי הוא באמת גדול ועוצמתי, האמ פי הפסיק לעבוד. הוצאתי את המצלמה וגם היא הפסיקה לעבוד. הבנתי שכנראה לא צריך לצלם.
בלילה הקפתי יחד עם 20,000 הודים את ההר . זה הזוי אבל זה כמו צעדת יום כיפור רק שיש מלא דוכני יום העצמאות בשולי הדרך וכל הזמן אוכלים בוטנים או סויה ושותים צ’אי או איזה משקה ראגי נוראי וסמיך ביותר בטעם מלוח משהו עם בצל :-1
במהלך ההקפה חשבתי עליך, יובל.. זוכר כשסיפרתי לך שאני נוסעת להודו התחלת לצחוק. גיחחת לעצמך. שאלתי אותך מה מצחיק כל כך ואמרת לי..
"…אני רואה את התמונה…אני רואה אותך מקיפה את ההר בטירו עם השמיכה הזאת שלך… והחיוך ההזוי…"
לא האמנתי לך שזה באמת יקרה, כי… כידוע לכולכם כבר, אני הייתי בטוחה שאבטל את הטיסה או מקסימום אחזור אחרי שבוע.
אני הולכת והולכת לי בתוך נחיל עצום של הודים יחפים. פעם בחודש הם מקיפים את ההר,בכל ירח מלא, ופעם בכמה זמן הם גם מטפסים בלילה לפיסגה ובבוקר מציתים מדורה ענקית…
ממשיכים ללכת. מדי פעם אני עוצרת לשתות צ’אי ושוב ממשיכה ..
כעבור כמה שעות מצאתי את עצמי לא מוצאת את עצמי… לרגע חשבתי שהתחלתי להקיף את ההר שוב, כי לך תדע מתי הסיבוב נגמר… 🙂
החלטתי לשאול איזה הודי אחד איפה זה דרך בנגאלור (לשם הייתי צריכה לפנות באיזה מזלג נסתר בדרך). הוא כמובן אמר לי "אאהה אאהה" והצביע עם הראש לכיוון ההפוך. האינטואיציה אמרה אחרת. אז החלטתי ללכת על שיטת הסטסיטיקה ההודית. שאל ככל שתוכל. ואז תעשה את הממוצע.
שאלתי שוטר ועוד מישהו ואז החלטתי לרדת מזה ופשוט להקשיב לאינטואיציה שאמרה להמשיך ישר. המשכתי ואכן כעבור כמה דקות (די ארוכות) מצאתי את המזלג המיוחל.
שמחה ובוטחת קצת יותר באינטואיציה שלי, המשכתי ישר וחיפשתי את עץ מספר 11. ההודים כאן לא כותבים רחוב או מספר בית כי אין בתים. אז הם ממספרים את העצים 🙂
עץ מספר 11 בלילה בחושך… לך תמצא.
ואז פגשתי משפחה הודית שהלכה לכיוון. הגבר צעק לי משהו בטאמילית (השפה של המדינה כאן) וכמובן שהתעלמתי. ואז הבחנתי שזו משפחה ויש אישה וילד, אז ניגשתי וניסיתי להסביר להם שאני מחפשת את עץ מספר 11. כן כן … בשלב הזה גם אני אמרתי לעצמי – כמה עוד הזוי זה יכול להיות ??
הם דיברו ביניהם והתייעצו עם הילד והחליטו ללוות אותי לכיוון העץ. אני אחסוך את הדקות הארוכות שעברו על כולנו בנסיון כושל לתקשר בטאמילית, או להסביר להם שזה ממש ליד הפנייה לבית החולים. ואז הצלחתי. הם גרים בבית החולים 🙂 מה?? כן כן . לא משנה למה עכשיו אבל הם גרים שם. יופי.
שמחתי מאוד כי כבר ראיתי את עצמי מוצאת את הדרך לביתה של רחל המארחת המקסימה שלי. בשלב מסויים נמצאה האבידה, נפרדתי מהם לשלום ופניתי ימינה ליד מה שחשבתי שזה עץ מספר 11.
הלכתי והלכתי עד שמצאתי את עצמי באשראם. מה אשראם מה ? אני רוצה לרחל. כמובן שטעיתי שוב. השעה עכשיו אחת בלילה, אני די הרוסה מעייפות ומההקפה של ההר שאגב, לא ציינתי זה 14 ק"מ של הליכה!
התחלתי שוב לתקשר עם השומר בטמילית. כלומר כמובן שלא הצלחתי, אבל הבנתי שהטלפון הנייד שלו נמצא אצל חבר שלו , והוא הציע לי לשבת ולחכות על הכיסא עד שהחבר יחזור 🙂 אז ישבתי. מה כבר יש לי לעשות ? בכלל ראיתי עד כה שההודים תמיד מזמינים אותי לשבת על הכיסא. ככה סתם בתור למכולת או בתור לצ’אי. לשבת ולחכות. באוטובוס הכרטיסן צעק על שני הודים והם קמו ופינו לי …ולתיקים שלי …את המקום 🙂
חזרה לאשראם . שאגב אם אתאר אותו, הדבר הדומה ביותר הוא הווילות הצנועות יותר של כפר שמריהו.
מדי פעם יצא איזה מודט מערבי אחד ובירר איתי באנגלית מה קרה.
אני חייבת לציין שממש לא נלחצתי . ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאמצא את הדרך חזרה. אבל בכל זאת אחרי הכל, זאת הודו והחבר הרי יכול בכלל לנסוע פתאום לרישיקש שבצפון לאיזו פוג’ה ! מה אעשה ???
כעבור כמה דקות חזר החבר ואני התקשרתי לרחל. היא עדיין לא ישנה ומיד הציעה לבוא לאסוף אותי על הטוסטוס שלה. מסתבר שהייתי ממש קרובה לבית, רק ברחוב המקביל. הכל עבר בשלום ושיבא, ההר שהרס את חוש הכיוון שלי לכמה שעות, בנה מערכות יחסים נוספות עם מקומיים ולימד אותי משהו חדש…בפעם הבאה לקחת כתובת . 🙂
עד כאן לפעם עלילות דניאלה
בטירובלאמלאי….
אני שותה הרבה צ’אי…
צ’אי צ’אי צ’אי 🙂