בעולם שרובו חומר ומעט מאוד רוח, אני שואלת את עצמי, אז מה את צריכה כדי להיות מאושרת? כלום... אני לא צריכה כלום כדי להיות מאושרת!
בימים בהם הרגשתי שהקצב התל-אביבי מהיר לי מידי והחזקתי בעבודה, בה לא הייתי מאושרת ובדיוק אז סימתי מערכת יחסים ארוכה שלא נשאה את הפרי שרציתי, החלטתי לעזוב…
לעזוב הכל ולנסוע. לנסוע רחוק…
התעורר בי רצון חזק לצאת מהבועה של החיים בארץ…
בסדנא בה השתתפתי, שמעתי את המשפט האומר כי הכל אפשרי, לימים הסתבר לי שזה משפט המפתח בהודו… אימצתי אותו לחיקי והאמנתי, האמנתי שאפשר לעשות זאת, אפשר ללכת אל מעבר לפחדים ואל מעבר למה שיגידו ההורים והשכנים וגם אל מעבר למחשבות האומרות מה אעשה כשאחזור לכאן , מחשבות שהן כשלעצמן, לא פשוטות… ובדיוק בנקודה הזו אני נמצאת כרגע…
אם להודות על האמת, אני אדם שקשה לו עם שינויים, שינויים עושים לי לבכות, מקשים עליי את ההסתגלות למקום חדש ובכלל מערערים את הקרקע שעליה אני עומדת…
אבל הקול הפנימי חיזק את ליבי ואמר לי, זה בסדר, סעי לטייל, לראות נופים, לפגוש אנשים, להכיר תרבות…ובכלל קצת תעוזה לא תזיק…
אבל לאן אסע, חשבתי משך לילה שלם…לפתע כמו "אסימון שנופל", הגיעה התשובה, ל הודו …
שמעתי שזה מקום רוחני, מקום בו אפשר לנוח, "להוריד הילוך" אולי שניים, לשכוח מתלאות היומיום של הארץ ולחשוב קצת על החיים…
התעוררה בי צמא לירוק, למרחבים, לטבע טבעי… וגם ובעיקר, רציתי לברר על האושר שלי… מה אני צריכה כדי להיות מאושרת??
והאמת….כלום! אני לא צריכה כלום כדי להיות מאושרת.. .
והודו היא לא סתם מקום… נסיעה להודו שונה מנסיעה לאירופה, הודו נכנסת לנשמה, נוגעת בנפש ולא תמיד זה קל, יש שההתמודדות לא פשוטה…זה מה שאת רוצה? כן! להכיר את עצמי מקרוב, לשאול שאלות, לקבל או שלא לקבל תשובות ולחפש אחר האושר…
ובאמת…הייתי מאושרת שם, היתה לי תחושה חזקה שאמרה שבשביל להיות מאושר, לא צריך כלום, יש לי את עצמי וזוהי התורה כולה… ועם זה הלכתי. עם זה גם חזרתי…
הבנתי שאושר זה להרגיש מלאה מבפנים…. אם להיות כנה, ידעתי זאת קודם אבל לא ממש הרגשתי… זה הקבלה שלי את עצמי, זה ההבנה הזו שאפשר לחייך יותר ולכעוס פחות ולסלוח יותר בקלות, לשחרר…לשמור על האנרגיה…
האושר בעצם, אינו תלוי בדבר… אינו תלוי בבן הזוג שלנו, גם לא בחברים שלנו, אינו תלוי בילדנו ובטח שלא במה שאנו עושים ביומיום…
הוא לגמרי תלוי בעצמנו ובעצמנו בלבד… לאף אחד ולשומדבר אין את האפשרות לספק לנו את האושר…
הוא שם עמוק בפנים, מעין מעין נובע… והוא ש ל נ ו…
אף אחד לא שפט אותי, לא לפי מראה ולא לפי עיסוק ואף אחד לא האיץ בי בשאלה מתי תתחתני!? הרגשתי חופש אמיתי, החופש לראות, לחוות, להכיר את עצמי, לטייל איתי… היו ימים שחשבתי, כאן הייתי מוכנה לחיות לנצח כי השלווה כל כך ממכרת ולילות בהם הלכתי לישון עם דמעות של התרגשות על היום שהיה…
היה לי החופש של לעשות כלום ולא הייתי טרודה במחשבות, מה לא עשיתי ומה עליי להספיק עוד היום…
כשהגעתי להודו, חשבתי שאני המשוגעת היחידה, אולי לא יחידה, עם עוד כמה משוגעים, שויתרה על חייה בארץ למען חיי נדודים וגילויים שאין לדעת מה יביאו… אבל גיליתי שאני מוקפת במשוגעים ולא רק כמה, בדיוק כמוני…
כן, אחרי כמה חודשים בהודו, החזרה לארץ לא פשוטה ועימה עולות שאלות ונותרות להן תהיות…
באיזה עולם אנחנו חיים כאן? בעולם בו המחשב השתלט על חיינו ותופס חלק ניכר מזמננו, שם הכל מתנהל…החיים, חשבון הבנק, הקהילות שלנו, שיחות החולין בפורומים, ההיכרויות, הדייטים, תיכף לא נצא מהבית בכלל…הרי לכבוד יומולדת, שולחים עוגה וירטואלית וגם חיבוק ונשיקה, אף הם וירטואליים וסוגרים ענין.
לאן אנחנו רוצים להגיע? האם אנו מודעים לקצב ההתפתחות או אם תרצו, לקצב הפיתוח?
האם אנו מודעים למרוץ בו אנו נמצאים? יש מין תחושה של הישגיות כל הזמן, תחרות…. האם יש איזה פרס בסוף, שאני לא יודעת עליו, או אולי לא סיפרו לי עליו?
שם, מאחורי המסך, חשוב איך אני נראית ומה אני עושה בחיים ומה סיפרתי על עצמי… ואני תוהה, האם התמונה שאעלה באתר היכרויות, היא הסיכוי שלי למצוא אהבה!? ואיפה האישיות שלי? הרי היא לא משהו שעובר דרך המסך… ואהבה, אהבה תמיד מתקשרת לי עם חום ולא עם קור, בדיוק כמו זה…ולמה יש לי את התחושה שמתעסקים יותר עם הבחוץ מאשר עם הבפנים!?
אז כן, אני בחורה נאה, חכמה ומענינת, אבל עומדת למשפט מידי רגע בעיני המתבונן…
אךך, העידן הזה…
אני לא שומעת קולות של ילדים צוהלים, משתעשעים במשחק אבנים או כדור בשכונה, לא רואה אותם… מתגעגעת…ותוהה איזו ילדות הם עוברים? גם את הזמן שלהם תפס המחשב…הסוף של עידן התמימות מתחיל כאן…
ועוד בעידן… המותגים המכתיבים את האופנה מידי עונה…על פיהם אנו נחשבים מקובלים פחות או מקובלים יותר… שלא לדבר על המחירים… ואם נלבש בגדי מעצבים אז בכלל נחשב לאנשים עם סטייל…
הרי זה רק מתחיל כי המותגים נמצאים בכל דבר, בסוג הרכב בו אנו נוהגים, בסוג הפלזמה שנשים בסלון, באיזו מסעדה נשב ובאיזו חברת היי טק אנו עובדים…
הענינים כאן מתנהלים לרוב עפ"י מה שנחשב ל"נחשב"…
והשפע, כמה שפע, המקום בו מיטשטש הגבול בין הנוחות לבלבול, האם אנו מעריכים את מגוון האפשרויות?
על המדפים בסופר יש כמה סוגים של מרככי שיער, אחד מועשר ביוגורט, שני מועשר בפסיפלורה ומחר יעלה המרכך המועשר בחיטה ושמן זית…
ומה עם כל סוגי הלחם במכולת?
בבית הקפה, מוגש הסוכר, גם הוא על כל סוגיו ולרוב נקבל שרות מהיר ואדיב ולא תמיד נהיה מרוצים…
וב"ארומה" ישאלו אותך איך תרצה את הקפה שלך ובאיזה גודל? וב"גרג" יוסיפו על שאלות אלו גם, דליל / בין לבין / סמיך…. אה?
העולם שלנו כאן… יש יותר נדל"ן משטחים חקלאיים והתמונה של טרקטור ומחרשה בשדה הפכו געגוע ישן עם הזמן… המשכנתא חונקת ובלתי הגיונית ויש בליבנו תקווה שיום אחד המדינה תעזור לנו יותר, אולי נוסיף כאן גם את האשליה לעולמנו…
ונודה על כך ששכר הדירה עדיין משולם בדולר ולא ביורו…
שומדבר לא השתנה כאן בעצם, רק מרגיש לי שהמבחר גדל , השפע התרחב והקצב הפך מהיר יותר והמיסים בעליה, כמו תמיד…
אושו אומר: "המקום שבו תחיה נתון לבחירתך – בשאול או בשמים, לא חשוב היכן אתה רוצה לחיות, עליך ליצור את מקומך.אין זה מקום מוכן – כזה שאתה קונה כרטיס ואתה נוסע אליו ברכבת, זו היצירה שלך."
בעודי חושבת אלו חיים אני הולכת לבנות, ליצור, ברור לי שאפשר לבחור להאט את הקצב… והשלווה היא בתוכי, תלך איתי לכל מקום…
זה הרגע בו אני מרגישה הכי מוכנה להגשמה עצמית, הכי מוכנה "ללכת עד הסוף" ולא לוותר לעצמי, הכי מוכנה לעשות צעדים גדולים בחיי ולהסתכל לפחדים בעיניים…הכי מוכנה לאהבה…
מסתכלת על בועת החיים של הארץ, הארץ שלי, מבחוץ, קצת לפני שאני נכנסת, לא בטוחה שאני רוצה אבל אין ברירה…
היום אני יודעת שקודם לא ייחסתי חשיבות לעיסוק שלי וראיתי בו בעיקר מקור פרנסה ולמעשה, התפשרתי…
היום אעשה משהו שאני אוהבת, למעני, ואתרום לאושר שלי…
בעולם שרובו חומר ומעט מאוד רוח, אני שואלת את עצמי, אז מה את צריכה כדי להיות מאושרת?
כלום… אני לא צריכה כלום כדי להיות מאושרת!
(התמונה: אגם ה"צ’נדרא טל" משובב הנפש, צפון הודו)