הפעם בפינה ציוריה המקסימים של ליאור מישלי וההשראה מהמקומות בהם ביקרה.
"להודו הגעתי דרוכה ומוכנה לרע מכל, לאחר סיפורי זוועות לרוב ששמעתי עליה". מספרת ליאור מישלי, תרפיסטית באמנות ועובדת עם ילדים ומבוגרים אוטיסטים. נהגי מונית שחוטפים אותך למקום שאינו מחוז חפצך, סוגרים אותך בפחון ושודדים את כספך. הודים שנוגעים בכל בת שעוברת לידם, צחנה ועוני מכל עבר.
הזיכרון הראשון שיש לי מהנחיתה על אדמת הודו הוא אותי מרחרחת את האוויר כמו כלב גישוש ואומרת: "איפה הריח המסריח?". אחרי יום וחצי הבנתי, שהודו הרבה פחות מזעזעת מכל הסיפורים אודותיה… פחות מסריחה, פחות מפחידה ובעיקר מעניקה לבאים אליה חיבה גדולה, הכרות עם אנשים טובים ואינספור שיעורים לחיים.
אחרי בריחה מהירה מדלהי, הגענו לבגסו שבדרמסאלה. שם עברנו בין גסטהאוסים שונים. המקום הראשון בו הרגשתי בבית היה הגסט האוסsweet dreams . ראג’, בעל הגסט האוס, קיבל את פנינו בשמחה, פינק אותנו בארוחות, טיפים ובנגינה על גיטרה. בשעות הבילוי הרבות שלנו על המרפסת (בכל אחד מימי הגשם שפקדו את שהותנו בבגסו), ניצלתי את הזמן לטובת ציור הנוף המקומי – מסעדת הסקי פאי הסמוכה בה העברנו ערבי ג’ם סשן.
אחרי שבוע בבגסו, מספר ימים בושישט ובמנאלי, עלינו ללה. שם נגמר לנו החמצן וכל פעולה פשוטה לוותה באינספור התנשפויות, עקב גובהה הרב והמחסור בחמצן. רק כשיצאנו מלה לטובת יום באגם פנגוג הקסום חזרה אליי היכולת לנשום. השילוב המנצח של פנגוג כלל נוף מדברי, אגם בצבע כחול טורקיז והרים שמשנים את צבעם בהתאמה למיקומה של השמש. למרות הניסיונות לתפוס משהו מהקסם הזה בציור. פנגונג הוא מסוג המקומות שאף תמונה או ציור לא יעבירו את יופיו המרהיב.
מלה ירדנו למנאלי ומשם לקאסול, בה גשמי זלעפות קיבלו את פנינו, וכל שנותר היה להביט בפרה המשתקפת בשלולית שנוצרה לרגליה. ההתבוננות בפרה הזכירה לי מפגש עם הודי שפגשנו בושישט וסיפר שיש לו 2 פרות שנותנות לו 4 ליטר חלב ביום. אחת מחברותיי למסע הציעה לו לקנות פרה נוספת כדי שיהיה לו יותר חלב למכור. ההודי הביט בה כבמשוגעת ואמר אבל המכירה של 4 ליטר חלב מספיקה לכל מה שאני צריך. כל ניסיונות השכנוע שלה שיקנה פרה נוספת ויהיה עשיר יותר עלו בתוהו.
תהיתי כמה פעמים בחיינו המערבים אנחנו אומרים יש לי בדיוק כל מה שאני צריך/ה. ניתן להפסיק את המרדף אחר עוד… עוד כסף, עוד תואר, עוד נקודת יעד.