צלילי המוזיקה בבאגסו

בבאגסו, הכפר הנמצא סמוך לדרמסלה, מתחת לדרמקוט ומעל מקלוד גאנג', יש מגוון גדול של קורסים וסדנאות –  מרכזי יוגה בשיטות שונות, חוגי מקרמה, גילוף בעץ, פעלולנות ("פויזים") – אך בתחום המוזיקה, מצאנו עולם מלואו, בו נוכחנו לגלות את הנהירה של המטיילים אל שיעורי המוזיקה השונים המתקיימים בכפר.

מצאנו שחלק מהמורים המלמדים פה מוזיקה, בעצם מגיעים מורנאסי, הידועה כמרכז מוזיקלי – ומבלים את זמן שהותם, כמו הודים רבים אחרים, לפי עונת התיירות. במקרה שלנו, חצי מהזמן בבאגסו וחצי מהזמן בורנאסי.

פגשנו את הפנים שמאחורי "ורנאסי מיוזיק סנטר". – בית הספר למוזיקה בורנאסי, שהקים סניף גם בבאגסו. רוהיט ואניטה, זוג מקסים, הקימו את בית הספר כאשר אניטה מלמדת שירה ורוהיט מלמד טאבלה, בנוסף יש גם מורים נוספים לטאבלה וסיטאר.

 

רוהיט ואניטה, מקימי "ורנסי מיוזיק סנטר", הנמצא כעת בבאגסו

 

רוהיט, מקים בית הספר, מנגן על טאבלה וג'אמבה מגיל 8. מורה למוזיקה כבר 35 שנה. רוהיט: "פה זה לא המקום ללמוד לנגן על מערכת תופים או על גיטרה. פה זו ההזדמנות להכיר את המוזיקה המסורתית של הודו – ובאמצועתה לנגן מה שתרצו. אנחנו גם מלמדים שירים בעברית אבל קודם כל את השיטה ההודית. "

רוהיט נשוי לאניטה, ששרה מגיל 11 – אמה לימדה אותה לשיר עד שהיא החלטיה לקחת את השירה ברצינות והלכה ללמוד מוזיקה באוניברסיטה למוזיקה בוראנסי. היא מלמדת שירה כבר 12 שנה. 

אניטה, איך מלמדים לשיר? לא חייבים להיוולד עם קול יפה?

"כל מי שיש לו שמיעה מוזיקלית טובה יכול לשיר"

הארי שנקר, בן 36, חלילן כבר מגיל 16, מלמד לנגן כבר 15 שנה, נשוי לנידהי, בת 26 –מנגנת על סיטאר כבר 7 שנים ומלמדת לנגן כבר 4 שנים. הסיטאר הוא הגיטרה ההודית המסורתית. נידהי:"ראבי שנקר, היה אמן הסיטאר הכי מוכר בהודו, הוא היה מאוד טוב ויש המספרים שאף היה מלמד את הביטלס לנגן על הסיטאר".

שנקר, למה בחרת דווקא בחליל?

"החליל קל לסחיבה, הוא מאוד זול והוא עוזר לאמן את הנשימה. אפשר לקחת אותו לכל מקום ולנגן איתו, גם על פסגת ההר. אבא שלי גם היה מנגן על חליל". עוד הוא מוסיף: "אין הבדלי דת, גזע או מין במוזיקה. המוזיקה מאחדת את כולם לא משנה מאיפה הם באים, כולם אומרים את אותו "דו רה מי פה סול". זו שפה אחת שמאחדת את כולם, לנגן מתוך הלב וליצור את התפילה המשותפת הזו שנקראית מוזיקה"

נוגה שגב ויוסי אולך, מטיילים בהודו ועכשיו גם תלמידים לסיטאר. יוסי, בן 24 מירושלים, מטייל בהודו שבועיים. בארץ הוא מנגן על פסנתר, גיטרה ותופים.

 

נוגה שגב, מטיילת בבאגסו, יחד עם נידהי, במהלך שיעור סיטאר

 

יוסי, איך היה ללמוד?

"שונה. באיזשהו שלב הבנתי שאני לומד בתוך חדר השינה של המורה שלי. נידהי, הבחורה המקסימה שאצלה למדתי הייתה נשארת בתוך החדר, ובעלה היה מכניס לה מדי פעם אוכל ושתייה.  מבחינת הלימוד עצמו, אני מצאתי את התהליך נוח יותר מאשר עם מורים בארץ, למרות שהוא לא פחות תובעני.  ההודים לא משתמשים בתווים אלא פשוט כותבים את השמות שלהם, ולי ( כאחד שהיו לו בעיות לקרוא תווים…)   היה קל יותר.

תנוחת הישיבה קצת מסובכת ואני יצאתי מהיום הראשון בכאבי גב רציניים; מין ישיבת חצי לוטוס ( למי שמכיר… ). תיבת התהודה יושבת על כף הרגל והסיטאר בזווית כללית של 45 מעלות. לוקח קצת זמן להתרגל לזה, אבל כמו תמיד – מתרגלים.

בכל הלימוד היה משהו מהפנט. איטי מאוד. " שאנטי, שאנטי" – זה היה המשפט שנאמר לי הכי הרבה פעמים במהלך השיעור. כל רבע שעה עושים הפסקה. שתיית צ'אי, סתם שחרור שרירים. להודים יש גם מנהג לשיר את התווים תוך כדי שהם מנגנים אותם, ומצאתי את עצמי לא פעם בוהה במורה שלי מהופנט לגמרי".

מה תכיפות השיעורים?

"כל אחד קובע לעצמו את התכיפות. אני אישית לקחתי שעתיים ביום, אבל זה ממש לא חובה. לרוב זה תלוי בכמה זמן אתם חושבים להישאר באיזור, או כמה אתם רוצים להשקיע בזה…"        

מה המחירים?

"רוב המחירים שאני שמעתי נעים בין 300 ל- 500 רופי. אני לקחתי שיעורים ב-350 רופי לשיעור. מבחינת מקצועיות, הרמה לא הייתה מאוד גבוהה אבל הספיקה לי בשביל ללמוד את הבסיס".

אתה ממליץ?

"בכללי כן, אבל הייתי מציע למי שחושב ללמוד, לשמוע קצת מוזיקת סיטאר לפני כן. שידע אם זה בכלל בכיוון שלו. הרבה פעמים מתחילים את השיעורים כאן מתוך קוריוז, וקולטים שלא יעשו עם זה שום דבר ופשוט עוזבים. זה יכול לחסוך לכם בחיפוש אחרי מה אתם רוצים ללמוד. למרות שהאמת, גם לטעום זה אחלה".  

 

ואסילי קרבצב, בן 23 מנהריה, מטייל כבר חודשיים בהודו, הלך דווקא על לימודי החליל.

בארץ מנגן על גיטרה (חבר מוסיף: "בארץ הוא גם מנגן לכולם על המוח"). כשהיה בקאסול הלווה מחבר הודי חליל שהיה לו והחל להתנסות. ההודי נתן לו חליל מתנה ואז בכלל הרגיש את הצורך ללמוד לחלל. כשהגיע לבאגסו, השיג חליל חדש וטוב ועכשיו רק נותר להתמקצע.

 

החלילן מנהריה. ואסילי בבאגסו

 

את קאילש נישאן, מורה הטאבלה המקצועי והמומחה, הכרנו דרך בן תורג'מן, מטייל ותלמיד מסור שלו. קאילש, בן 44, גם הוא הגיע לבאגסו מורנאסי, התחיל לנגן על הטאבלה כשהיה בן 6. הוא מלמד כמעט 30 שנה.

קאילש :"אבא שלי, המנגן על סיטאר, היה מזמין אליו חברים כדי לנגן. אני, כילד, ראיתי את הטאבלה ומיד התאהבתי בכלי". אביו, שראה שיש לילד כישרון מולד לתיפוף – או כפי שקאילש אומר  "rhythm power" והחליט ללמוד אותו לנגן על הטאבלה. קאילש מספר שכפי שאביו היה קשוח איתו בכל הנוגע לתנוחות נכונות  במהלך הניגון – כך הוא קשוח עם תלמידיו. בן, תלמידו, שומע את דבריו, מהנהן אלינו וצוחק.

קאילש מספר ששמונים אחוז מתלמידיו הם בנים – ו-99 אחוז מתוכם הם ישראלים.

בן תורג'מן, בן 22 ממושב אורה (ליד ירושלים), מטייל כבר 3 חודשים בהודו, בארץ מנגן על חליל צד. הוא לא מצא מורה מספיק טוב לבנסורי (חליל צד הודי), אז הוא הלך על טאבלה.

 

לימודי טאבלה : 80 אחוז בנים, 99 אחוז ישראלים. בן תורג'מן במהלך שיעור תיפוף

בן, איך זה ללמוד?

"הלימוד פה מדהים. שיטת לימוד אחרת. קודם כל יש אווירה לימודית במתנ"ס הזה של הודו, הנקרא באגסו. באגסו מלאה באנשים שבאו ללמוד מוזיקה ואפילו באמנים, כך שזה מקנה תחושת ביטחון ללמוד בצורה הטובה ביותר.  בארץ הלימוד יותר מעודן בגלל שזה מסודר כזה, בהודו אתה יותר מסור ויותר מחובר לכלי. יש חוקים אבל הם לא נוקשים מדי, הלימוד הוא לפי הרגש".

מה תכיפות השיעורים? מחירים?

"שני שיעורים ביום (!), שעה כל אחד. 400 רופי לשיעור (בעיקרון)".

איך המורה שלך? מקצועי?

"המורה שלי באופן ספציפי הוא מאוד מקצועי אבל זה כי חיפשתי אותו. שאלי אנשים והמליצו עליו הכי הרבה. זה לא קל למצוא מורה באמת טוב. רצוי ומומלץ לשאול אנשים".

לסיכום, קאילש, מורה הטאבלה, אומר בסיפוק: "אני מרגיש בר מזל עם התלמידים שיש לי העונה. הם מאוד מוכשרים ובעיקר מסורים. יש בינינו קשר כנה ומסור וככה מגיעים לתוצאות הטובות ביותר".

אין ספק שבאגסו כיום משמשת כמרכז מוזיקלי לכל הדעות. מעבר לשיעורי מוזיקה שונים ומגוונים, בסימן המוזיקה ההודית המסורתית – מתקיימות כאן לפחות פעמיים בשבוע בשעות הערב, הופעות של מוזיקאים שונים העוברים בבאגסו – לא מעט אמנים שכבר הופיעו בעבר ואף כאלה שגילו את עצמם בהודו ורק חיכו להזדמנות לעלות על הבמה. המוני המטיילים, הנמצאים בבאגסו – אירופאים וישראלים כאחד (ומטיילים מעוד מקומות בעולם כמובן) מגיעים להופעות לפרגן ולהנות מהמוזיקה – ואולי אף ללמוד איך ליצור אותה.