רוחות מן העבר

בפעם הראשונה שנתקלתי במונח "סאטי", הייתי בת 10. לא הייתי ילדה כזו אפלה, ואפילו לא אחת עם תחומי עניין מאד משונים – רק הלכתי לצפות בהצגה "מסביב לעולם ב-80 יום".

באחת הסצנות פיליאס פוג ופספרטו הגיעו להודו, כולכתה. כשהסתובבו בג'ונגלים של כולכתה הם לפתע הבחינו בטקס משונה שהחל להתרחש על ידם וצפו בסקרנות. באולם – התופים כבר החלו לתופף, ואני נדבקתי לכיסא. המון גברים שנראו בעיני כקניבלים, הקיפו אישה שכובה על מין מצבת אבן, כשאש עולה ויורדת החלה מרקדת סביבה.

כמו בכל ספר ילדים טוב, האישה שהתגלתה כנסיכה הודית, ניצלה על ידי שני גברים, וביחד הם המשיכו לטייל סביב העולם. כמה חבל שסוף כזה הגיוני רק בסיפורי ילדים.

 

טקס הסאטי

סאטי, הוא טקס וולנטרי-הינדי עתיק בו אלמנות הודיות מוסרות את חייהן לאחר מות בעליהן. ישנן כמה דרכים בהן יכולות האלמנות לבצע התאבדות זו, אך הדרך השכיחה ביותר היא קפיצה אל תוך מדורת הבעל בזמן שריפתו. פעולה זו משמעותה היתה איחוד עם הבעל והבאת הרבה מזל טוב וברכה למשפחה ולדורות הבאים. המונח "סאטי" נלקח במקור משמה של האלה סאטי, אשתו של האל שיווה, וממנה גם מגיע מקור המנהג. אביה של סאטי, האל דשקה, החליט לערוך מדורת פולחן לכל האלים, פרט לאל שיווה. סאטי לא יכלה לשאת את השפלת בעלה, וקפצה אל תוך מדורת הפולחן כדי לשמור על כבודו.

משמעות השם "סאטי" היא "אישה נאמנה", שכן אישה נאמנה מוסרת את נפשה בשביל בעלה.

 

אישה מובלת למדורת בעלה לצורך התאבדות

 

המניעים: כסף, מתנות רוחניות וגאולה לדורות הבאים

אז איך טקס כזה החל לצבור פופולאריות כה רבה? כיצד נשים מכל השכבות ומכל הקאסטות, משכילות ושאינן משכילות – השליכו עצמן לאש המאכלת? הסיבות לכך שונות ומגוונות וקשורות באלמנטים חברתיים,  דתיים וכלכליים. 

שידול נשים לביצוע הסאטי נעשה משני כיוונים, הן מצד כהני הדת, והן מצד משפחת הבעל.  לאחר מות האישה, הכהנים קיבלו את הפריט הכי נחשב מרכוש האישה, כתשלום לעבודתם. משפחת הבעל, מצידה, קיבלה ישירות את כל מה שנותר מנכסיה ורכושה. בנוסף, קיבלה גם את "הברכות הרוחניות" שהשיגה במותה. הנשים, אם כן, היו נתונות תחת לחץ חברתי בל יתואר.

גם מבחינה דתית, מצאו דרך לעודד את הסאטי – בכך שאמרו לאישה שזהו מעשה נעלה מאין כמוהו. הסאטי מסמל אדיקות ומסירות.  האלמנה נחשבת כאישה נושאת חטא, שאולי אפילו חטאיה גרמו למות בעלה, והיא כולה מביאה מזל רע. הסאטי נועד כדי לטהר את האלמנה מכל חטאיה, לזכך את נשמתה, לשחרר אותה ממעגל הלידה-והלידה מחדש ההינדי, להעלות אותה בדרגתה הרוחנית ולהבטיח גאולה לבעלה המת ולשבעת הדורות אחריה.

 

מעמד האישה והאלמנה בחברה ההודית

אישה בחברה ההודית גדלה בתרבות בה היא רוב הזמן שקופה ולא מוערכת בפני עצמה. מכאן הדרך לאמונה בנרטיב "האישה המסורה" וביצוע הסאטי, כבר לא כל כך ארוכה.

על אחת כמה וכמה אישה אלמנה, שנידונה לחיי פרישות ונידוי. על אלמנה הינדית נאסר לקחת חלק באירועים חברתיים, היא צריכה לגלח את ראשה, לאכול רק אורז מבושל ולישון על מחצלת דקה. היא מחוייבת ללבוש לבן, צבע שמסמל אבל, נמנעת מלהתקשט ולהתייפות, ואסור לה להתחתן בשנית. האלמנה מודרת בגלל חטאיה ומזלה הרע.

עם אלטרנטיבה לחיים כאלה, אין זה מפתיע כלל שרבות האלמנות שבחרו במוות על פני החיים.

לעומת זאת, בעת קיום הסאטי, האישה זוכה למעמד שלא הייתה זוכה לו בשום מקום וזמן אחר. האלמנה, בדרכה למדורה, הייתה אובייקט המרכזי לראשונה בחייה. תשומת הלב של כל הציבור הייתה מופנית כלפיה. נאמר שעם הליכתה לעבר המדורה היא נעשתה אצילית יותר ויותר, כשבידה הכוח לרפא ולברך. חפה מכל רבב, היא הייתה מקריבה את עצמה בין קולות תרועה רמים, והמון כבוד והוקרה.

 

האישה היא האובייקט המרכזי לראשונה בחייה

 

כל האמצעים כשרים: מריחואנה, אופיום ועוד

ככל שהסאטי צבר תאוצה כך גם גדל מספר הנשים שניסו לברוח מגורלן.   כדי למנוע את הבריחה מתוארים מקרים בהם האישה נשכבה לצד בעלה וכרכה את ידיה סביב צווארו, ומיד לאחר מכן הגיעו שני אנשים וליפפו בחוזקה חבל סביב השניים, כך שלא תוכל לקום בנסיון לברוח.  אמצעים נוספים היו מיתרים, מוטות עץ וכל מיני דרכים שונות – כדי לוודא  שגופם של השניים יהיה כמה שיותר צמוד אחד לשני.

תיעודים שונים מעידים שנראה היה שלפחות בחלק מהמקרים הנשים היו תחת השפעת סמים. כלומר, הנשים תוארו כעושות רושם שהן תחת השפעת מריחואנה או אופיום, בכך שנראו מאד "רגועות ושקטות", באופן חריג.

במידה ובכל זאת הצליחה האישה לברוח – לא רק היא, אלא גם משפחתה, היו מנודים על ידי החברה.

 

התנגדות והוצאת הסאטי אל מחוץ לחוק

לאורך השנים, אזרחים הודים רבים התנגדו לסאטי על אף השתרשותו בחברה. מאז שהמנהג החל, הדת הסיקית אסרה אותו לגמרי. הסאטי נחשב למנהג ברברי גם על ידי השליטים המוסלמים של תקופת מוגול, ורבים מהם אף ניסו לעצור אותו בעזרת חוקים וצווים. נגד הסאטי יצאו גם הרבה הינדים משכילים שכינו אותו "התאבדות חסרת טעם ותועלת". הם טענו כי הסאטי הוא לא מנהג מחייב על פי ההינדואיזם וכי לאלמנה ישנה הזדמנות להישאר בחיים ולהחליט על עתיד חייה על אף הלחץ החברתי.

הן התומכים והן המתנגדים לסאטי – השתמשו בכתבי הקודש ההינדיים כמקור לביסוס והצדקת עמדותיהם.

לקראת סוף המאה ה-18, עם התחזקות החדירה הבריטית להודו, עלה לראשונה נושא הסאטי על סדר היום באופן מעמיק. ביקורת על הסאטי חילחלה מכל מקום – מסיונרים, מטיילים ואזרחים – כולם גינו את סובלנות השלטונות כלפי הטקס, וקראו להוציאו אל מחוץ לחוק.

ואכן, בשנת 1827, החליט המושל הכללי של הודו, הלורד בנטינק, לאסור על קיום הטקס, בטענה שאין לו שום ביסוס תיאולוגי. השלטונות ההודים תמכו גם הם וקידמו איסור זה.

 

כיום

לאחר שהסאטי הוצא אל מחוץ לחוק, הוא החל לדעוך משמעותית, אך המשיך להתקיים באזורים מסויימים, למשל רג'סטאן – אחד המחוזות בהם ההשכלה והקדמה הם מן הנמוכים בהודו. כיום נמנעים מלהזכיר או לדון במנהג כיוון שהוא נחשב כנושא מביש ומן "אות קין" של החברה ההודית. כשהוא נזכר, לרוב הוא מתואר כאפיזודה חולפת וזניחה. ובכל זאת, ממשיכים להתרחש מקרים חריגים של סאטי, במיוחד באיזורים הכפריים והלא מפותחים של הודו.

 

תופעה של תקופה חשוכה

ננדהיני רג'אפוגל, בת 23, במקור מטמיל נאדו, מספרת: "הסאטי התרחש בתקופה בה השליטה הגברית היתה בשיאה. לא הייתי עדה לזה, אני לא חושבת שזה אפשרי כיום וקשה מאד למצוא אנשים שהיו עדים לזה במאה חמישים השנים האחרונות. היתה ביקורת גם על כך שהתופעה לא קרתה בצורה ההפוכה – כלומר שכאשר האישה מתה, הבעל לא קפץ לאש המדורה שלה אלא נישא בשנית. תופעה זו היתה קיימת בזמן שהחברה הייתה פטריארכאלית באופן מובהק, והיום זה לא כל כך קורה לפי מה שאני יודעת. אמא שלי גם לא הייתה עדה לזה, ואני די בטוחה שאפילו לא סבתא שלי.  כאשר נחשפתי לחוסר הטעם של המנהג והצדדים השליליים שלו, נחשפתי גם לצדדים "החיובים" או לכל הפחות לטיעונים ההגיוניים שלו, בהתאם לתקופה ההיא.  למשל – המוות היווה הגנה על אותה אישה מפני גברים שהיו מנצלים ואונסים אלמנות כאשר בעלן לא נמצא יותר בסביבה להגן עליהן. ובכל זאת, זה טקס מקומם וחסר טעם. הייתי אומרת שהנושא הזה סבוך מאד."

דהבאל צ'אנדארנה, בן 27 מצ'נאי, מצטרף לננדהיני ואומר: "זה טקס מאד מיותר בעיני. אבל עם זאת לא מפתיע שזה קרה בתרבות ההינדו, בה הגבר מקבל מעמד זהה לאלוהים".

 

"זו הייתה תופעה תקופתית"

 

לאן נעלמו הנשים

כשהייתי באסי גהאט שבוראנסי, צפיתי יחד עם חברה שלי בטקס לוויה – שריפה של בחור צעיר, בשנות ה-20 המאוחרות לחייו. התחלנו לדבר עם אחד מכהני הדת שלקח חלק בלוויה ושאלנו אותו מדוע אין בכלל נשים בטקס. הוא השיב כי הנשים החליטו שלא לבוא יותר להלוויות מפני שהן בוכות יותר מדי ומנסות לזרוק את עצמן אל תוך מדורת אהוביהן. הוא הסביר כי בכי הנשים מכעיס את רוחות המתים, ובכך מונע מהרוחות והנשמות לעזוב את העולם הזה. בכך הן משבשות את הסדר הקוסמי הקיים.

אצלנו זה הדליק נורה אדומה. חשבנו שהסיכוי שנשים החליטו על דעת עצמן להיעדר מכל ההלוויות באשר הן – הוא בלתי אפשרי. חשבנו שאמא תמיד תרצה להיות נוכחת בהלוויית הילדים שלה, או בעלה, מבלי שדחף פנימי ימשוך אותה אל האש, אל הסוף המוחלט.

העובדה שנשים בהודו של ימינו לא לוקחות חלק בטקס ציבורי-חברתי כל כך חשוב ובסיסי כמו טקס הקבורה, מאד מדאיגה וחריגה לעין. זהו למעשה דיכוי האישה ההודית, גירסת 2015.

מתקופת הסאטי ועד היום, הודו אמנם עברה כברת דרך משמעותית, אבל מעמד האישה עדיין נמצא במאבקים חוזרים ונשנים, כל פעם בהתאם לתקופתו. בזמנו, נשים היו משודלות לקפוץ אל תוך אש המדורה ולהיות "גולת-הכותרת",  היום אמנם מנהג זה הופסק,  אך עדיין נשים מודרות לגמרי מהטקס.

"לנשים יש כשרון וחוכמה, אבל בגלל אילוצים חברתיים ודעות קדומות, הדרך עוד ארוכה עד להשגת חלום שוויון בין המינים" אמרה פראטיבה פאטיל, הנשיאה הראשונה בתולדות הודו.

אפשר רק לקוות שדרך הזו תמשיך ותתקצר, והחלום כבר לא יהיה כל כך רחוק.

 

"לנשים יש כשרון וחוכמה". פראטיבה פאטיל