הקורא אייל זילברמן משתף בסיפור על נסיעה מתסכלת ומשעשעת ברכבת, שיכול להתרחש רק בהודו...
אז אני הולך לספר סיפור בו אני הוא גיבור העלילה ורוצה שתבינו שבסיפור אני חייזר
מעולם אחר ולעולם לא נראה כמות שהייתי בעלילת הסיפור.
זה מתחיל מקניית כרטיס רכבת מקוצ’י לצ’נאי. איזה פינוק יהיה להגיע לצ’נאי, הרי משם אני טס לאיי אנדמן המדהימים. יעד אחרון במסע המדהים שעבר עליי, בוא הומלטתי ובקעתי, גדלתי ושמעתי.
בקוצ’ין הייתי לבד. הייתי שבע כבר מן האנשים, לא רציתי לשמוע יותר… רק אני והגיטרה. יושב, כותב… לא איכפת לי מכלום. משתעמם...
קורא קפקא על החוף, מתפנק על כל רגע… לא מוציא מילה שבוע. ואני לא בויפסאנה, לא קרוב לשם. פשוט צריך לשקוע בעולם שלי. אני חושב שיש משהו ממש מעניין בלא לדבר עם אנשים. תמיד אנשים אומרים לך דברים. מנסים לשנות לך את המחשבה, ומצליחים…
כמו שאמרו בשיר: חופשי זה לגמרי לבד.
.jpg)
ואני ככה בתוך העולם שלי מתרגש מכל יום שעובר, אני טס לאנדמן. איזה פינוק...
וכך נגמר לו השבוע ואני נוסע לתחנת רכבת. האמת היא שלא אכלתי ארוחת ערב, ואני מחכה לרכבת שתגיע.
בארץ אני לא אוכל חטיפים זולים, אז לאכול כזה בהודו, ועוד בתחנת רכבת? אאוץ’. קונה צ’יפס הודי. ביררתי קצת, שאלתי איזה הודי איפה הרכבת לצ’נאי. הוא אמר לי פה ברציף הזה שאתה עומד בו, הכל בסדר. יושב רבע שעה עם התיקים והגיטרה, מחכים.
עשר דקות של בהיות, של קיבוץ נדבות, של תהיות, ושוב קצת קיבוץ נדבות.
הגיע הזמן לעלות! ניגש לרכבת ושואל את אחד מההודים שנדחפים: Is this the train to Chennai??
הוא אומר לי Yes this is the train to Chennai!!
איזה פינוק! סוף סוף מתקרב צעד נוסף לכיוון אנדמן.
קצת רעב אבל מאושר. עובר בין הקרונות, הגיטרה נתקעת בכל דבר. מחפש משהו כמו עשר דקות את המיטה שלי (מה אני פראייר? ברור שאני ישן בסליפר). ו..הגעתי למיטה. 13 שעות של שינה קופצנית ואני מגיע. לילה שם ואני קם בבוקר, נוסע לשדה התעופה וממריא לאיים.
מתעורר.
ברור שאני אתעורר, נכנסו 5 הודים בני 15 לקרון שלי, אני למעלה, והם עושים מלא רעש.
אני מסתכל למטה ורואה שהגיטרה שלי זרוקה בחוץ, התיקים מפוזרים. רק רציתי שקט.
אני אומר להם באגרסיביות, בנים ולא נים, שיחזירו מהר את הגיטרה שלי לאיפה שהייתה. וגם את התיק. לא בא לי לקום.
הם בנימוס מצייתים לאיש הלבן היחידי ברכבת כאילו אני האדם החזק ברכבת, למרות שבבירור אני יודע שאני הכי חסר אונים ברכבת הזאת.
אחד מהם ניגש אליי, ואומר לי :
"אתה יושב לי במקום."
חה.
עוף לי מהעיניים, יא מפגר, מי אתה שתגיד לי? זה הכרטיס שקניתי לפני שבוע, וזאת המיטה שלי. זוז.
לא אמרתי אף אחד מהדברים האלו. שידרתי מבט אחד שמסכם את כולם.
.jpg)
ההודי מתוסכל לא יודע מה לעשות, ואני מסתכל למטה ורואה שחבר שלו מתחלק איתו במיטה. אמרתי לו תראה לי את הכרטיס שלך. אני מסתכל ואומר בואנה איזה מטומטמים ההודים האלו. מכרו לנו שני כרטיסים לאותו המושב. פשוט נבלות.
ובפעם המיליון בטיול, גיליתי שההודים לא כל כך מטומטמים. ולא הם לא מכרו לי כרטיס לאותו מושב. הסתכלתי על הקרון, ועל המושב.
מה בנוגע למספר רכבת?
ואז זה נפל עליי במכה.
אני ברכבת הלא נכונה.
אסכם את הסיטואציה:
אני ברכבת בהודו. אין לי מושג לאיזה כיוון אני נוסע. שאלתי לפחות 20 הודים איפה אני, ואין אחד שיודע אנגלית בכל הרכבת הזאת.
אני עושה אחד ועוד אחד וקולט שאם אף אחד לא יודע אנגלית אני כנראה לא נוסע לכיוון הכי "מיינסטרים" בהודו. ניסיתי תפילות לגנאש, קרישנה. שיבה כבר נטש אותי.
אני אומר זה בסדר. יהיה טוב.. שלחתי אס אמ אס לאבא שלי, ככה שיתן איזה אות הזדהות. נתן אות הזדהות. אבא שלי ואמא שלי מזדהים איתי.
ואז מגיע האיש, האדם החשוב ביותר ברכבת. מגיע הכרטיסן. יופי, אני אשאל אותו מה לעשות. אני אסביר לו את הטעות, אראה לו את הכרטיס ואסביר לו שזה בתום לב.
מעניין לו את התחת.
הוא אומר לי רד בתחנה הבאה, עוד שעתיים. שעתיים?! עוד שעתיים? אבל תסביר לי כרטיסן יקר, לאן אני נוסע? אה. יש לי לונלי פלנט, ושם יש מפה.
הכרטיסן לא רוצה לעזור, אף אחד מהילדים בקרון לא יודע איפה הוא גר ולאן הוא נוסע. אף אחד ברכבת לא יודע אנגלית. אני יורד אחרי שעתיים.
אמאל’ה. אני יוצא מהתחנה ומגיע למקום הכי שבור שראיתי בחיי. ואני נראה כמו חייזר. אני חושב שאני התייר הראשון שנוחת בתחנה הזאת.
עיר של אוהלים, עיר של צ’אי, עיר של נהגי ריקשה. עוני זאת לא מילה. ורנסי, דלהי. בדיחה לעומת המקום הזה. אני כל כך רעב…
יש לי רק שטרות גדולים. מי יפרוט לי 1000 רופי בשביל צ’אי שעולה 5? הצחקתי אותם. עם 1000 רופי אני יכול לקנות שם את כל העיר.
.jpg)
מחליט להירגע. יש לי 24 שעות להגיע לטיסה שלי בצ’נאי. נכנס לשוק והולך לצ’אי שופ הראשון שאני רואה. 40 נהגים ריקשה עליי, כולם מתחננים. בוא בוא. אני = כסף.
קונה מילק קופי, בכל זאת מצאתי איזה כמה רופיות בכיס.. כבר ביררתי. מונית לצ’נאי זה 3500 רופי, כמה אני יכול להיות כבר רחוק? נרגעתי.
בזמן שאני שותה את המילק קופי שלי מגיע אליי נהג ריקשה ושואל אותי לאן. אני אומר לו אני צריך להגיע לצ’נאי כמה שיותר מהר, ושבתכלס הגעתי לפה בטעות.
הוא אומר לי בוא אני אקח אותך, 10 רופי, תחנה של הלוקל (אוטובוס מקומי). זורם איתו, מגיע לתחנה. נשארו לי עוד איזה 10 רופי בכיס. אני גווע.
5 שעות לוקל לצ’נאי. קונה ב-10 רופי בננות שמישהו מכר לי דרך החלון באחד הכפרים שבהם עברנו בדרך. בננות זה טוב לפעמים.
מגיע לצ’נאי, שם 1000 רופי על חדר במלון. כי מה איכפת לי? פאק איט. 90 שקל אני מקבל סוויטה, חוזר ללבד שלי. מוציא את הגיטרה ומרגיש מלך העולם.
המסקנות העיקריות מן החוויה:
– לא צריך סמרטפון, לא צריך ווייז. כל מה שאתה צריך זה נהג ריקשה.
– כסף פרוט.
– כיף באנדמן
(: