רכבת לילה ל…הודו!

סבתא של שירה נולדה בהודו. את ימי הילדות העבירה בפונה, עברה לגור בבנגלור ובבגרותה חזרה מחדש אל מקום הולדתה. את סבא של שירה, שאותו שירה לא זכתה להכיר, הכירה סבתא ג'נט בהודו ובגיל 23 לערך, אחרי שהסתובבו בעולם ועסקו במסחר – הם עשו עליה והגיעו אל ארץ הקודש. ארץ זבת חלב ודבש.
שירה גדלה בישראל, אבל הלב של הבית היה לחלוטין אי שם בין פונה לבנגלור; ריחות, טעמים, ריקודים, מבטא בוליוודי משעשע וסיפורים על הילדות במזרח בין שדות.
כרגע שירה מצאה את מקומה בתל אביב, אבל הלב בער בה לצאת למסע של גילוי- גילוי עצמי, גילוי שורשים, גילוי תרבות וגילוי משפחה. היא בחרה "לטוס בעקבות…" ולחפש. לחפש את סבתא שלה.

 

מה המשפחה שלך וסבתא ג'נט אמרו לך כשהודעת להם שאת טסה למקום הולדתה של סבתא?

"אני מאוד קשורה למשפחה שלי, אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי ואין יום שאנחנו לא מתעדכנות במה שקורה בארץ או בהודו. אני בהודו כבר שלושה חודשים ואין לי תכנון חד משמעי מתי אחזור, וכשאמרתי למשפחה שאני טסה להודו, ההורים בגדול פירגנו, ואמרו לי "לעוף על הטיול". כמו כל הורים קצת חששו שאני טסה לבד, אבל הם סומכים עליי. תמיד יהיו חששות לדעתי, אבל אלה חששות לגיטימיים. כשדיברתי עם סבתא על הטיול היא אמרה שהודו פשוט מלוכלכת ושאלה "מה יש לך לעשות שם?", חייכתי אליה חצי בהבנה ועניתי לה "את גדלת שם, את לא יכולה להגיד לי לא לנסוע", ופה שתינו הבנו שאני ב-א-מ-ת טסה.

 

"סבתא ג'נט כבר 50 שנה בארץ ועדיין לא טרחה ללמוד עברית. יש לה מבטא הודי כשהיא מדברת אנגלית וזה מגיל קטן שיעשע אותי. בין הסיפורים והמטעמים שלה תמיד ידעתי שיום יבוא ואני אגשים חלום קטן ואגיע להודו", שירה מספרת.

 

סבתא ג'נט. צילום: אלבום משפחתי
 

בדצמבר 2015 שירה השתחררה מצה"ל, עבדה וחיכתה ל"טיול שאחרי צבא" עם חברה מהתיכון. עם הזמן משהו השתנה והתחילה להתבשל בתוכה ההחלטה לטוס לבד. בין חששות, עבודות, תכנונים וסידורים ההחלטה הזו התגבשה והתחזקה עד לרגע שיא בו היא פשוט קנתה כרטיס והכריזה בקול גדול – "קניתי כרטיס להודו!".

 

אז קנית כרטיס, ומה משם?

"נחתתי בדלהי אבל וויתרתי על המיין באזאר הידוע לשימצה. הגעתי לדורמס והתחברתי די מהר עם כמה חבר'ה מגניבים אירופאים ובריטיות שיש להן שורשים, כמוני, בהודו. יומיים שלמים הסתובבנו ביחד ובלילה השני שלי בהודו מצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה – בשיאו של טקס מוסלמי. שמרתי את זהותי הישראלית על אש קטנה. היומיים בדלהי היו הזויים, אבל חוויתי את דלהי במלוא עוצמתה. הרבה מטיילים בורחים מדלהי, אבל אני חושבת שכדאי לחוות אותה, גם אם זה רק ליומיים או שלושה, וגם אם היא קשה לעיכול. אולי דלהי גרמה לי להיות בהלם, אבל הרגשתי שאני מנצלת את ההזדמנויות שניתנו לי.

ואחרי יומיים הזויים ראשונים בדלהי, הגעתי אל לב ליבו של שביל החומוס – פושקר.

 

"אחרי יומיים הזויים ראשונים בדלהי הגעתי אל לב ליבו של שביל החומוס – פושקר" צילום: אלבום אישי, שירה בנסון

 

בפושקר טיילתי במשך שבועיים.
מהרגע הראשון בו נתקלתי בהודים שמדברים עברית שוטפת הבנתי למה מטיילים מדברים על פושקר ללא הרף. חיכיתי כבר להגיע אל מקום בו אכיר עוד ישראלים, ואפגוש אנשים בהם בוודאי אתקל בהמשך, ופושקר הייתה היעד הנכון לכך. הכרתי חברים חדשים וביחד המשכנו למומבאי ולפונה.

 

"חיכיתי כבר להגיע אל מקום בו אכיר עוד ישראלים." צילום: אלבום אישי, שירה בנסון

 

במומבאי ביקרנו בבית הכנסת על שם אליהו עבדאללה ששון (דוד) שהוא חלק מהשושלת המשפחתית של סבתא. לקחנו חלק בקבלת שבת ביום שישי בבית הכנסת, וזה היה מרגש בצורה יוצאת דופן. אני לא דתייה ואני לא מגיעה מבית דתי, אבל יש משהו בקבלות שבת בחו"ל שתמיד מרגש אותך ומחבר אותך אל הארץ. בית הכנסת העתיק במומבאי, יפה כל-כך אבל גם מוזנח כל-כך, וכישראלית היה לי קשה לראות מקום מרגש ובעל משמעות עמוקה- מוזנח.

 

אחרי שלושה ימים במומבאי הגעתי, סוף סוף, אל מקום הולדתה של סבתא. הגעתי אל פונה. כשהגעתי אל בית חב"ד בפונה, נסענו אל בית הכנסת, וסיפרתי לגבאי על השורשים ההודיים שלי, ועל כך שגדלתי בישראל עם חוויות בלב ממקום שטרם ידעתי – פונה.

הגבאי פתח את ארון הקודש, הסביר לנו על ספרי הקודש וריגש אותי עד מאוד כאשר הוא נתן לי להיכנס אל מקום הקבר של דוד ששון".

 

איך הייתה החוויה בפונה?

"החוויה הייתה מרגשת אבל גם מבלבלת.

ציפיתי לגלות יותר או לקבל תשובות לשאלות שהיו לי במשך שנים. ציפיתי לגלות איך אני קשורה למשפחת ששון, ציפיתי למצוא את הבית של סבתא שלי, רציתי יותר זמן כדי להשקיע בלהכיר את הסביבה.

רציתי להתחבר לחיים שהיו לסבתא שלי שם, אבל לצערי הייתי תלויה בעוד מטיילים ולא הספקתי. אני רוצה עוד לחזור לשם".

 

בבית הכנסת העתיק בפונה. צילום: אלבום אישי, שירה בנסון

 

מפונה שירה הגיעה להאמפי, ובהאמפי הרגישה שכל הבילבול שהצטבר אצלה עלה על גדותיו.

 

"האמפי הייתה יעד מבלבל, ואני חושבת שהבנתי למה היא מבלבלת: קיימת שם אנרגיה חזקה מאוד של הרס, כל ההרים מרוסקים ואי אפשר להתבלבל שמשהו קרה שם. ובאותו זמן, כל הכאוס הזה מסודר מאוד, מה שגורם לך להסתכל על הר מסלעים ולשאול את עצמך "איך זה הגיוני?!". אלו שתי אנרגיות כל כך מנוגדות וכל כך חזקות אשר מתנגשות אחת בשנייה בלי סוף, ואין מצב שאנחנו לא נרגיש את התוצאות".

  

מה זה להיות תרמילאית בשבילך?

"תרמילאי מחפש גם להשתקע במקום אחד, אבל הזמן עובר וצריך להחליף מקום. אפשר להגיד שאני מטיילת לבד למרות שעל השביל תמיד יש חבר'ה שמכירים וחלקם יכולים לזרום איתך ליעד הבא. המעברים הם לא פשוטים – עד שמקבלים בטחון להשתקע, צריך גם תעוזה לקום וללכת למקום הבא. זה קצת כמו לקום בהתחלה ובכלל לטוס להודו ".

 

מה הכי כיף בלהיות תרמילאי? "שאפשר לקום בבוקר ולעזוב אם לא טוב לך".

מה הכי קשה בלהיות תרמילאי? "לעזוב מקום, כשטוב לך".

 

 

"המעברים הם לא פשוטים – עד שקיבלת בטחון והשתקעת, צריך גם תעוזה לקום וללכת למקום הבא". צילום: אלבום אישי, שירה בנסון

 

ההורים של שירה חשבו לבוא לבקר, ואבא שלה, שהוריו גדלו בהודו, פיתח "אנטי" מסויים, לפי דבריה, כלפי תת היבשת המדהימה הזו. אם השם "בנסון" מוכר לכם ואתם יודעים לעשות 1+1 תגלו ששירה היא לא אחרת מאשר הבת של מייקל בנסון, הבסיסט האגדי של משינה. "אני מתה שאבא יבוא להופיע פה," שירה מספרת, "אבל נכון לעכשיו, הוא אפילו לא בכיוון".

 

איך זה לגדול עם אבא מפורסם?

"לא יודעת איך לענות על זה, כי הוא אבא שלי. אני לא יודעת איך זה להיות עם אבא עורך דין או רופא ובעיני אבא שלי לא "עבד", כי העבודה שלו היא משהו שהוא אוהב. זה משהו שמשדרים לי גם בבית – שאני אעשה את מה שאני אוהבת לעשות. אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, לא צריך לדבר בינינו כדי שנרגיש אחד את השני. תמיד אמא אומרת לי כל החיים "את ואבא שלך זה אותו דבר". אני רואה קליפים של משינה מפעם כשהוא בגיל שלי, וחושבת איך הייתי רוצה להיות החברה הכי טובה שלו, אבל מסתפקת ב"מועט" בלהיות הבת שלו.

 

כשאני שומעת שירים, של משינה או בכלל, אני מנתחת אותם בצורה שונה מרוב האנשים. אולי בגלל שגדלתי בבית של מוסיקה ואולי כי ככה פשוט אני; אני רגישה לסאונד, לתגובות הקהל, לתאורה, אני מסתכלת על הבמה ורואה לנגד עיניי עולם ומלואו. לא מעט פעמים עזרתי לסאונדמן בהופעות של אבא. אני מרגישה שאני נכנסת לראש של בן אדם ברגע שאני שומעת את היצירה שלו וזה עושה לי טוב. אני בחורה בתנועה כל הזמן, הראש כל הזמן חושב ומנתח ואולי בגלל זה הגוף שלי עייף כל זמן?", שירה צוחקת, ומספרת ש"כשבמשך כל החיים את הולכת למלא הופעות של אותה להקה, זה יכול להיות משעמם, אז כבר כילדה המצאתי לעצמי משחקים עם הסאונד או עם הקהל".

 

 

"אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, לא צריך לדבר בינינו כדי שנרגיש אחד את השני." צילום: אלבום אישי, שירה בנסון

 

את מרגישה אהבה בהודו?

"בטיולים ארוכים כולם צריכים אהבה.
לפעמים אתה צריך מישהו לחבק, מישהו עם חיבור טוב, מישהו לשפוך בפניו את הלב.
ויש בהודו, ובאופן כללי, הרבה סוגים של אהבה, לאו דווקא מינית. אנשים כאן נכנסים ללב דרך סיטואציות שעוברים ביחד, טיולים שחווים ביחד, משהו בחיבור פה הוא טוטאלי".  

 

 

בוקר של כייף לאורך החוף. צילום: אלבום אישי, שירה בנסון

 

משהו לא קונבנציונלי שעשית בזמן הטיול

 "ירדתי מהשביל לכפר לא מוכר בשם טרסי, בו ביקרתי את משפחתו של המנקה שלנו, וגם הייתי בחתונה. התייחסו אלי כמו נסיכה, לקחו אותי לחנוכת בית שלהם, ראיתי את הפרטים הקטנים בחייהם של ההודים. נהניתי לראות אותם מתלהבים ממשחקי חברה שאצלנו בישראל הם כמו משחקי ילדים. רקדתי את ריקוד הציפורים בחתונת כסף וראיתי מבוגרים שמתלהבים מזה, הייתי בשוק מעצם החופשיות ושמחת החיים שלהם. 
זה היה המפגש הראשון שלי עם הודו האמיתית.
כשטיילתי באזור שם, ראיתי חנויות בגדים צבעוניות ולנגד עיניי ראיתי את סבתא שלי, קניתי לה שמלה שתזכיר לה את הילדות ואת הסגנון שהיא כל-כך אוהבת, יש לה סטייל משגע. אחרי עשרה ימים מרתקים איתם, המשכתי אל מנגלור שנמצאת במדינת קרנטקה.
במנגלור הייתי בחתונה של זוג הודי שהכרתי במומבאי, הייתי בחינה שלהם, בחתונה ובריספשן. הלבישו אותי בסארי והתחברתי מאוד עם כל המשפחה, אפילו יצאתי לשתות עם אח של החתן, שנהיה חבר טוב מאוד שלי. במנגלור הייתי לחלוטין בלי תרמילאים ישראלים, ואחרי עשרה ימים נוספים התגעגעתי לדבר עברית, אז חזרתי בחזרה אל השביל".

 

ולסיכום , מה את מאחלת לעצמך בהמשך הטיול?

"שיימשך הרבה זמן, וכשאחזור אני אחזור מרוצה".

 

"שימשך הרבה ושאחזור מרוצה" צילום: אלבום אישי, שירה בנסון