הבחור התפלפ ואנחנו כמה ילדים שאמורים לדעת אייך להיחלץ מהטירוף הזה. איזה בלאגן, מה עושים, אייך מתקשרים איתו
יום שני בערב עליתי על הרכבת שלקחה אותי מגוקרנה המקסימה לבומביי ובעצם הבייתה.
מלא מחשבות, רגשות, סיכומים, רעיונות ומצויד בבוף סיגריה תפסתי את מקומי במחלקת הסליפר והתחלתי לעשות את מה שאני עושה כמעט באוטומט, פתחתי את התיק והתחלתי לקסס את הבוף
העברתי את הנסיעה בלי לשים לב, אני מביט החוצה מהחלון ורואה נופים משתנים, עצים חולפים ביעף, בתים מקרטון, פח, ניילון או כל דבר אחר, אבל אני מביט החוצה אני יודע שזה שם כי אני חיי את המראות האלה בחודשים האחרונים אבל אני בכלל נמצא במקום אחר.
הרכבת עוצרת ושוב עולים צעירים שמוכרים תה לכל החפץ (" צ’אי גאראם, קולד דריקס") אבל אני בכלל חושב על פסגות דראמסאללה הירוקות שנמשכות השמימה בעוצמתיות שמחברת אותך אל הפשטות, כי מהמקום הזה, קסם הטבע ונפלאות הבריאה הזכירו לי כמה אנחנו קטנים.
קוקסינלים הודים נכנסים לקרון לבקש נדבות ולקבל קצת תשומת לב… אז אני נותן, מניד את הראש ומחייך קלות בזווית הפה אבל איפה….. אני בכלל נזכר בחוף הגנגס הלבן ברישיקש, באשראם של הביטלס, בישיבות שהיו לי בחדר בלאקי הוטל (רישיקש).
הכרטיסן ניגש אליי ומבקש לראות את כרטיס הרכבת אני מגיש לו את הכרטיס ועוד פלאש, את הדרך הארוכה ברכבת לגואה עשיתי עם חברה מהטיול בין הקרונות כי הכרטיס שמכרו לנו בפושקר היה לרשימת המתנה.
הרכבת עוצרת בארבע לפנות בוקר באמצע שומקום (בדוק שגם מי שגר שם לא יודע איפה הוא נמצא) אנשים באים והולכים עולים ויורדים ובחוץ נשמעות צעקות אני מעיף מבט החוצה ורואה התקהלות הודית טיפוסית עוד חולה נפש שאבדה עליו דעתו, הוא מסתובב עם מקל בייד ועושה קולות של נמר אני יושב שני מטר מהמקום וזה נראה לי כל כך מוכר מצב שהייתי פה ? …
לא לא זה הבחור מפושקר מסתובב בגסט האוס עם קילה נגד יתושים ותחתונים, מדבר לעצמו מדבר לאלוהים רץ קופץ.
אני בא להחזיק אותו בכוח אבל החבר’ה אומרים לי תן לו עוד שנייה אולי הואליום יעזור ואני מתוסכל השוטרים בדרך חיליק צריך להגיע לדלהי ואנחנו צריכים לדאוג שהוא מגיע מפושקר לדלהי בשלום ,הבחור התפלפ ואנחנו כמה ילדים שאמורים לדעת אייך להיחלץ מהטירוף הזה. איזה בלאגן, מה עושים, אייך מתקשרים איתו .
אני שומע קולות צפירה חזקים שמנתקים אותי מהמחשבות, הרכבת ממשיכה לנסוע ובתזמון מושלם אייך שסוריה שולחת קרניים ראשונות והאור מפציע על בומביי אנחנו מגיעים.
אני יוצא מהרכבת ורואה המונים של אנשים, צבאות שלמים כמעט. וכל פרצוף ממוצע מזכיר לי מלצר במסעדה כזו או אחרת, נהג מונית שלקח אותי או סתם הודי שפגשתי.
השארתי את התיק הגדול במחסן השדה תעופה ולקחתי תיק קטן שישמש אותי להתפזרויות שלי בבומביי כי בכל זאת אני צריך להעביר זמן עד 7 בערב תפסתי פינה מחוץ למחסן פרסתי לונג קטן והתיישבתי לגלגל את הג’וינט האחרון שלי על אדמת הודו. תפסתי ריקשה שלקחה אותי לאנשהו במרכז העיר והלכתי לאכול ארוחת בוקר במקדונלד (אין כמו צ’יקן המבורגר ב 8וחצי בבוקר) המשכתי את ההתפזרות שלי בבומביי ובאחת החנויות הכרתי הודי שלקח אותי טרמפ על האופנוע לים.
עשר בבוקר אני מסתובב בים לבד וחושב… אייך לעזאזל אני חוזר למציאות המטורפת שמחכה לי בארץ? אייך יראו החיים מבעד לעדשת המרוץ הבלתי פוסק? תוך כדי הרהורים ומחשבות נזכרתי בג’וני הקטן שמחכה לי בתיק באבא. תפסתי פינה מוצלת והתכוונתי להפריח את עשן הפרואטי המשובח, אלא שאייך שאני בא להדליק את הקליפר קופץ לי הודי מעבר לכתף שמאל "hello" מההפתעה זזתי טיפה והג’וינט נפל לי לתוך בקבוק המים. מיותר לציין שג’וני נרטב קליל.אוווווףףףףףףףףףף הלך הג’וינט הלכו המים ועכשיו יש לי על הראש גם את ההודי המעצבן הזה.
אני מתחיל לדבר עם הבחור מזמין אותו לשבת איתי על הלונג ומפה לשם מסתבר שהוא אוסף מוזיקת טראנס ומוכר סמים או כך לפחות הוא אומר, איכשהו הטיפוסים האלה ימצאו את דרכם אליי המשכנו לדבר וסיפרתי לו על הפסטיבל שהולך להיות שלושה ימים בחמישי לינואר בהום ביץ’, קיצור הוא אמר שהוא חייב להגיע לפסטיבל הזה והוא הולך לבדוק כמה כיוונים הוא אמר שיחזור בקרוב וביקש שאשאר באותה הפינה, אחריי שעה תחת השמש הקופחת המשכתי את הטיול שלי על הים התרחקתי מהמקום ולפתע שמעתי מישהו קורא לי מרחוק אני מסתכל ורואה אותו רץ אליי "מה המצב מה קורה איפה היית " וואלה שני חברים טובים נפגשים אחריי שנים.
אנחנו מטילים ביחד מוצאים פינה על החוף ומהרגע הזה התחילה קייטנת צ’ילום שנגמרה רק בשבע בערב.
חברים שלו באו והיה ממש מגניב, אפילו הלכתי אליו הביתה לאכול ארוחת צהריים אבל חזרנו לים כי הייתי חייב לראות שקיעה אחרונה בהודו.
אני מפוקס על השמש ורואה אותה מתקרבת ונוגעת במים. שמונה חודשים בהודו כל כך הרבה שקיעות בכל כך הרבה מקומות עם כל כך הרבה אנשים.
והשמש מחליפה צבעים מצהוב לכתום זוהר ואז לאדמדם עמום "בום בולנט" אני צועק בפעם האחרונה בעיניים דומעות ומדליק את הצ’ילום של החבר ההודי החדש שלי.
שש וחצי אני מסטול מהתחת נותן חיבוק אמיתי לסידהה (ההודי), מעיף מבט אחרון לדמדומי האופק שזה עתה נפרד מסוריה, נכנס לריקשה ובוכה כל הדרך לשדה.
בום בום אני