2 באבות, גנגה, תמונה
שני באבות. טוב לא ממש באבות, אלא אם כן נחשיב באבא להיות איש מבוגר שלא הסתפר מזמן וכל יום יושב על אותה המדרגה תוך כדי מכירת מיני תכשיטים ותיקים שהוא עצמו תפר. תיקי צמר שכאלה, מחוט עבה, בשילובי צבעים צבעוניים שרק בארץ הזו נחשבים ליופי של דבר.
הם היו תמיד יושבים על אותה המדרגה, אחד מדרגה גבוהה מהשני, תופרים ולא מדברים.
בין ההשחלות הם היו משחילים גם מבט, נמוך כזה שלא עובר דרך המשקפיים הישנים שלהם וחולשים על סביבת הגשר כולה.
מתחתיהם מין מבואה שמובילה לגשר שעל חוטיו הגבוהים מטלטלים היו להקות שלמות של קופים. הקופים, כמו הבאבות, היו ניזונים מהתנועה שהגשר מייצר עבורם. בצידו השני של הגשר היו המקדשים המפורסמים של רישיקש.
יש משהו חזק בגשר. התגברות על מכשול של הטבע.
המקדשים בנויים מקומות קומות צבעוניות של מפלסים שפתוחים לרוח ולנוף המרהיב של הנהר הקדוש לכל הינדי, הגנגס.
בכל מפלס פעמון גדול שעולי הרגל מכים בו כשעוברים דרכו. עולי הרגל, חלקם כפריים פשוטים ומגולחי ראש, היו תמיד מצטופפים יחד על מנת לא להיאבד לקראת חציית הגשר.
ידיהם העמוסות פירות למנחה וילדים, היוו מטרה קלה לקופים הזריזים. יכולת לראות איך הקופים מסמנים מטרה ובוחרים את המקום האסטרטגי בו העוברים בגשר מוכרחים לעבור קרוב אליהם, ובלהט ההמולה היו חוטפים מידי העוברים פרי או אולי שניים.
אז מיד נשמעת צעקה של בהלה שמפנה אליה את כל המבטים של הרוכלים, של התיירים שיושבים בקפה מעל וגם של שני הבאבות.
בעקבותיה היית רואה קוף מטפס מעלה במעלה סריגי הגשר תוך יבבות שמחה ושללו בידיו. עד לפעם הבאה. חוזרים לשגרה.
ביום הראשון שהגעתי לסביבת הגשר, התמקמתי לי על ספסל בקפה שפונה לגשר ולנהר. הסתכלתי. כמה מים.
סביבי היו תערובת טיילים, נראים אירופאים, ובגילאים שונים. עסוקים היו בסיפוריהם המפולפלים והקולניים. המלצרים, רובם נפאלים לבושים בבגדים מערביים מקושקשים, נשענו על מקומות שונים ברחבת הקפה, מחכים לשרת ברגע שיקראו.
חלקם ישבו בתוך מה שהפך להיות חנות ספרים, חדשים ולהחלפה. איש איש מילא את תפקידו בתוך התמונה הגדולה. הזמנתי לי צ’אי, שהגיע בכוס גדולה, כזו שההודים לא שותים.
הסתכלתי על הנהר.
פתאום, הפרו את השלווה צעקות לא רגועות.
גל הצעקות התרחב במהירות, ואליו נוספו אלו שראו מה קרה.
שלוש דמויות הגיעו ממעלה הנהר, נסחפים בזרם המהיר.
קרובים יותר לגדה הנגדית אבל עדיין די במרכז הנהר הרחב. מן הגדה השנייה קפצו למים שני אנשים לבושים אדום שהתבררו אחר כך כמעין מצילים שהמתינו למצב שכזה.
אחד מהם ממש התקרב לאחת הדמויות שנסחפו בזרם, אבל את זרם המים לא מנצחים בקלות, וגם הוא חלף במהירות במורד הנהר בדרכו אל העיקול הבא ששרץ סלעים ומערבולות.
השתרר שקט. לא היה להם סיכוי.
השיחות התחלפו להשערות מה בדיוק קרה, והוחלט על כך שמדובר היה בכפריים שנכנסו לנהר במקום כלשהו במעלה הנהר, בלי להבין את הסיכון שבכך. יתכן אפילו כי הם לא ידעו לשחות.
כך נגרעו שלוש ממיליארד ההודים שחיים בתת היבשת.
לקח רגע או שתיים, עד שאי הסדר המסודר חזר על כנו.
הרוכלים חזרו למכור, הבאבות לתפור, הקופים לחטוף, התיירים לצחוק, הנפאלים למלצר ולי לחשוב.