כמה פעמים יצא לכם להרגיש כמו בקיבוץ כשהגעתם לאחד מהגסטהאוסים המלאים בישראלים בהודו? גסטהאוסים מסויימים הפכו לשם דבר ומתקיימים כמעט באופן בלעדי עלינו, המטיילים הישראלים. יצאנו לבדוק מה יש בהם שגורם לנו לאהוב אותם כל כך, ואיך הם רואים אותנו.
אם הגעתם למדינת ראג’סטאן, סביר להניח כי תבקרו בפושקר. מעבר להיותה מקום קדוש להינדים, אשר עולים אליה לרגל בשל האגם הקדוש שבה, פושקר היא גם יעד המועדף על ישראלים רבים – אם בשל המיקום המרכזי שלה, חגיגת הקניות שמתרחשת בה או הגסטהאוסים המפנקים שנמצאים בה. רבים מהם כבר הספיקו להפוך ל"משרצות ישראלים" ידועות, וכתבה זו תעסוק בשלושה מקומות כאלו, כל אחד והקסם שלו. כולם פיתחו מיומנות מקצועית באירוח של ישראלים עם מסעדות ברמה גבוהה, בריכות, הקרנות סרטים ומסיבות. אולי תוקסמו ותרצו לבוא לבקר ואולי תרצו רק לברוח מכל הישראלידה. כך או כך, פושקר היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.
פושקר והאגם הקדוש במבט מלמעלה
לא מרגיש כמו עוד מסעדה
הגסטהאוס הראשון אליו הגענו היה "קואלה" (Kuala) של קאלו, דמות ססגונית ומעניינת המוכרת לרבים. כשנכנסים לגסטהאוס מרגישים בעיקר אוירה של קרחנה (מסיבה מטורפת). בקומת הכניסה נשמעת מוסיקה טרנס במשך רוב היום, בגסטהאוס מקרינים סרטים ובעיקר משתדלים לעשות כיף לאורחים. קאלו מנהל את המקום מ- 2008 ויש לו היסטוריה ארוכה עם ישראלים. כשפתח את הגסטהאוס היתה לו שותפה ישראלית לעסק, בשם יערה. לאחר שהיא עזבה פגש קאלו את בת זוגו הנוכחית, מיטל, שהיא גם השותפה הנוכחית שלו לעסק. אורחי הגסטהאוס כפי שהבנתם, רובם הגדול ישראלים.
הרגשה של "פרטייה". גסטהאוס קואלה
קאלו הוא בחור מקומי שגדל בפושקר, המשפחה שלו מתגוררת במקום ואף הבניין בו נמצא הגסטהאוס שייך לאביו, אם כי חשוב לו לציין שהוא משלם לאביו את דמי השכירות: "אני לא רוצה שזה יפגע ביחסים שלנו כאב ובן ולכן אני לוקח אחריות על המקום שלי". קאלו הוא דמות ידועה בפושקר. אביו היה ראש עיריית פושקר וקאלו שייך לברהמין – הקאסטה הגבוהה בהודו ובמסגרת זו מנהל את טקסי הפוג’ה באגם. קאלו הוא דתי ורוחני הינדי ביום ובלילות הוא מסתובב עם התיירים מצוייד בכובע ומשקפי שמש.כיצד משתלבת הרוחניות הזו עם המערביות אצל קאלו, שמנהל גסטהאוס של ישראלים וזוגיות עם בחורה ישראלית? בתוך אותו קאלו נמצאות שתי דמויות כמעט מנוגדות. קאלו מסביר: "אני אוהב לרכוש ידע. למדתי סנסקריט שזו שפה עתיקה וגם אנגלית. אני מדבר הינדית ראג’סטאנית וגם עברית. אני עושה סוויץ’ ברגע בין תפקיד אחד לשני. לרוב אין ניגודים. חברים שלי שואלים אותי כל מיני שאלות, כמו למה אני עובד רק עם ישראלים או למה אני מנהל גסטהאוס. כשאני בבית אני שוכח מהמסעדה וכשאני במסעדה אני שוכח מהבית".
ומה יש לקאלו לומר עלינו, הישראלים, מתוך נסיונך העשיר בעבודה מולנו?
"כשאתה מתחיל לעבוד איתם אתה משתדל להיות מאוד מנומס, אבל אם המחיר לא מוצא חן בעיניהם הם מתחילים להתעלם. אבל בעצם הם לא אוהבים התעלמות – כשאתה לא מתייחס אליהם הם רק ירצו אותך יותר ויותר. הישראלים אוהבים להתפנק, אוהבים לאכול טוב. אוכל הוא המפתח להכל: הרבה מסעדות עושות אוכל, אבל מי שעושה אותו מכל הלב, הם מרגישים וחוזרים אליו. הם רוצים שתהיה הכי קול איתם. אם אתה לא כזה – אתה שרוף אצלם".
אוכל הוא המפתח להכל. במרפסת של קואלה
קאלו גם חושב שצריך לדעת לסלוח על דברים. "אם אתה לא נחמד לאורח אחד הוא יכול להגיד לעשרים אנשים לא לבוא אליך", טוען קאלו. "בכל מקרה אתה צריך להיות נחמד ללקוח שלך, להשתדל לא להיעלב ממנו". דווקא החברה הישראלית של קאלו, לדבריו, לפעמים משתגעת מהישראלים יותר ממנו: "מפריע לה כשישראלים לא מכבדים גם אותה. קורה שמישהו מזמין משהו והיא שוכחת ושואלת אותם שוב והם מתעצבנים עליה – ‘באתי להודו ויש כאן אותו סיפור? אני רוצה את האוכל שלי עכשיו’. הייתי צריך להסביר לאותו בחור שלפעמים קורות טעויות ולהרגיע אותו. הוא אמר לי שהוא גם ברמן, שהוא יכול להבין. צריך לדעת איך לדבר עם הלקוח. בסוף הוא נהיה חבר שלי ונשאר אצלי שבועיים".
אולי זו תודעת השירות הגבוהה של קאלו ואולי משהו אחר שמושך כל כך הרבה ישראלים אליו לגסטהאוס. קאלו מסביר זאת מנקודת מבטו: "בקואלה יש הרגשה משפחתית. יש פה יותר חגיגות מאשר בגסטהאוסים אחרים, מוסיקת טרנס. המטבח גם פתוח עד שתיים- שלוש בלילה. תמיד שמח כאן, יש אנשים שיושבים למטה, יש כאן סרטים לצפות בהם ויש פינות שקטות למי שרוצה. מי שבא לכאן באמת מרגיש בבית גם אם הוא לא ישן בגסטהאוס – לא מרגיש כמו בעוד מסעדה".
את החברה אגב, קאלו לא ראה כבר שלושה חודשים כי היא נמצאת בארץ. הוא היה איתה בארץ שלוש פעמים, בקיבוץ שלה, שדה נחמיה.
רוחניות ביום ומערביות בלילה. קאלו
משהו לסיכום?
קאלו: "פושקר זה מקום מאוד נעים ושלו. תכבדו את הקדושה של המקום. אתם יכולים לעשות פה חיים, רק תהיו נחמדים לאנשים כאן. ותבואו לקואלה, תאהבו אותנו ואת האוכל שלנו".
אוהבים אתכם בפושקר
גסטהאוס נוסף הידוע כמתמחה בישראלים הוא "העין השלישית" – המנוהל על ידי ראבי, הודי הנשוי לישראלית בשם מיכל. מדובר במקום קצת יותר בורגני, למטיילים שיכולים להרשות לעצמם לשלם קצת יותר ולקבל רמת חיים גבוהה יותר. נמצאות פה משפחות עם ילדים אבל גם חבר’ה צעירים מגיעים לכאן. לראבי ומיכל יש ילדה משותפת והם מתגוררים בפושקר. בעבר הייתה בעין השלישית הופעה של להקת הג’ירפות, אשר חיכו לה רבות ובסוף אף אחד לא הגיע (עיין ערך הסרט "ראיתי ג’ירפות בהודו").
ראבי, מה אתה אוהב אצל הישראלים?
"ראבי: תכלס? התרבות שלכם דומה לשלנו מבחינת המשפחתיות ואני אוהב את זה. ישראלים הם אנשים חמים, אפשר לדבר איתכם, להסביר דברים. נותנים אווירה טובה".
חשוב לראבי מאוד שלא תתאכזבו מפושקר: "מלא אנשים מגיעים לפושקר כי שמעו עליה מחברים. אל תתאכזבו, יש לפושקר מה להציע. זה מקום קדוש אז תשמרו על הקדושה שלו ואל תזלזלו. אוהבים אתכם בפושקר. כל שנה יש גל של יותר אירופאים ופחות ישראלים, ובתקופה הזו מתגעגעים לישראלים, מחכים להם. הישראלים קונים הכי הרבה, מפזרים את הכסף כמעט בכל מקום. תבואו ותהנו. מגיע לכם הכל’.
בורגני יותר. העין השלישית
כמו בית חב"ד קטן
הגסטהאוס השלישי והאחרון אליו הגענו שייך לצמד המיוחד – סוקה ועובד. זהו גסטהאוס מפואר וצבעוני בשם Sukha place המנוהל על ידי סוקה ושותפו הישראלי, עובד. בין השניים נרקם סיפור אהבה ארוך שנים. מדובר במקום מבודד המרוחק מעט ממרכז העיר ומהאגם, עם אווירה של טבע ומדורות בחצר. זהו גסטהאוס שמתאים מאוד למי שמחפש ניתוק מהעיירה.
הכניסה המפוארת לגסטהאוס של סוקה
עובד נזכר איך הכל התחיל לפני שמונה שנים, כשהגיע להודו בפעם הראשונה, מייד עם שחרורו מצה"ל: "הייתי אז במשקל של 160 קילו. איך שנחתתי בדלהי שאלתי את עצמי ‘מה אני עושה בהודו?’. רואים אנשים בלי ידיים, בלי רגליים, עם כיסא גלגלים. דיברתי עם בן דוד שלי שהיה בהודו וקבעתי איתו שיאסוף אותי מדלהי. כשהגעתי רציתי שבן דוד שלי יזמין לי כרטיס חזרה לארץ. הוא אמר לי שקודם כל אשאר חודשיים, אראה איך אני מרגיש ואם לא ימצא חן בעיני אחזור. כשהגענו לדרמסאללה הוא שאל אותי בשביל מה באתי להודו. אמרתי לו שנמאס לי להיות השמן של החבר’ה. תמיד הייתי כזה. הוא אמר לי שאם אשמע בקולו הוא יוכל לעזור לי לרדת במשקל. הוא לקח אותי לבחור בשם פיליפס בדרמסאללה שטיפל בי בפאנצ’ה קארמה. עלה לי ארבעת אלפים שקל. כשהייתי עולה למרפאה היה לי קשה לנשום. עישנתי אז גם שתי קופסאות סיגריות ליום".
בהמשך התגלגל עובד למקום של סוקה, חבר של בן דוד שלו. בין השניים נרקם קשר מיוחד. סוקה הציע לעובד להיות שותף שלו ומאז זו כבר היסטוריה. עובד מספר על תפקידו: "סוקה נמצא פה כל הזמן ואני בארץ רוב הזמן אבל מגיע לפה. אני אחראי שלישראלים יהיה כייף. אם זה לעשות מדורה בערב או קריוקי, אוספים את כל הישראלים שלא נרדמים ומביאים אותם לכאן. יש ישראלים שחוטפים חום, קילקולי קיבה, עושים תאונות עם האופנוע. אנחנו לוקחים אותם לבית החולים באג’מר ודואגים להם. זה כמו בית חב"ד קטן".
חצר הגסטהאוס. כמעט כמו בסיני.
סוקה מספר: "אני עובד עם תיירים משנת 1991 וכבר מדבר עברית. היה לי גם עסק בישראל פעם – קופי שופ, ועזרתי לארגן את פסטיבל בראשית. אני עושה דברים בעיקר בשביל הכיף ופחות בשביל הכסף. ביקרתי בישראל לתקופות ארוכות במשך 15 שנים, והיתה לי חברה ישראלית". מסתמן שיש פה מכנה משותף בקרב כל בעלי הגסטהאוסים.
סוקה, מה אתה יכול לומר על עבודה עם ישראלים? בטח יש לך גם דברים טובים וגם פחות טובים להגיד…
סוקה: "בכל מקום אנשים אותו הדבר, בכל מקום יש אנשים טובים או לא טובים. אבל אני עובד בעיקר עם ישראלים. אנחנו רואים אנשים מכל תרבות כמו משפחה. אני מכבד כל דת, שכל אחד יאמין במה שהוא רוצה. מי שרוצה לעשות אצלי קידוש, אני אעזור לו".
סוקה ועובד לפני
עובד, נציגנו בגסטהאוס, נזכר שיש לו סיפור מעניין מהשיבה הראשונה שלו מהודו: "הגעתי לארץ לפני ליל הסדר בהפתעה. אנחנו במשפחה של אמא שלי איזה 80-90 איש. עיראקים… כשחזרתי לארץ ישנתי קודם כל חודש ימים אצל חברים שהכרתי בטיול. ישנתי גם אצל דודה שלי, שבכלל לא זיהתה אותי. היא חשבה שאני איזה חבר חב"דניק של בן דוד שלי. הרי ירדתי כמעט מאה קילו! בן דוד שלי מזמין כל שנה לחג אנשים שאין להם איפה לעשות את החג והוזמנתי לארוחת החג כאילו אני אחד מהם. חבשתי כובע גדול ואף אחד לא זיהה אותי. ישבתי מול המשפחה שלי, כולל ההורים שלי, והתחלתי לדבר איתם. סבא שלי ז"ל התחיל את הקידוש. אחרי 20 דקות ראיתי שכבר לא מזהים אותי אז התחלתי לחמם את אמא שלי, להגיד כל מיני דברים על אלוהים, איזה חרא של עולם זה. אבא שלי ישר התרגז כי הרגזתי את אמא שלי, הוא קם, החטיף לי שתי לאטמות ואז הרמתי את הכובע ואמרתי ‘אבאמא, חג שמח!’. אמא שלי ישר התעלפה, אבא שלי קם, נתן לי חיבוק והתחיל לבכות. ירדתי מ- 160 קילו ל- 68 קילו, אפילו הוא לא זיהה אותי".
סוקה ועובד אחרי
קורה לכם שאתם רבים לפעמים? אתם ממש בזוגיות…
עובד וסוקה: "רבים בקטנה אבל משלימים תוך שתי דקות. אף פעם לא באמת רבים".
איזה מסר יש לכם לסיכום?
עובד:"הודו עשתה לי ממש טוב. אלה החיים. לכולם הודו עושה טוב. מרגיז אותי אנשים שבאים לפה לשבוע שבועיים ואומרים שהודו מסריחה. שיבואו לראות את פושקר ולא את ורנאסי. שיגיעו לצפון הודו".
סוקה: "אלו החיים, תבואו ותגלו לבד. בואו לבקר במקום של סוקה בפושקר, יש פה חדרים נעימים, יש בריכה. אנחנו רוצים שלכל בן אדם יהיה טוב פה. אנשים שרוצים להישאר בהודו לתקופה אני מזמין אותם להישאר אצלי, אני עוזר להם, לא חושב רק על הכסף ועל העסק, אני מאוד אוהב לארח. אנשים הולכים וחוזרים אלי כל הזמן".
פרסומת למקום של סוקה – לא הייתם באים?
כתיבה: נטע ארזי
השתתפה בהכנת הכתבה: שחרית ירושלמי
עריכה: הדר סתיו