Categories
ללא קטגוריה

לצפות מהצד

יום שבת, 7 בערב ואני מסיים את הריצה בפארק - שני סיבובים ואני גמור. עובר להליכה, מתנשף כמו כלב, מרים את הידיים ואומר לעצמי בשקט 'כל הכבוד'. אני מגיע לשפת הירקון לסיום טקס הריצה, נעצר, שם ידיים על המותניים, מביט למעלה ומסדיר את הנשימה.

  

לצפות מהצד,

יום שבת, 7 בערב ואני מסיים את הריצה בפארק – שני סיבובים ואני גמור. עובר להליכה, מתנשף כמו כלב, מרים את הידיים ואומר לעצמי בשקט ‘כל הכבוד’. אני מגיע לשפת הירקון לסיום טקס הריצה, נעצר, שם ידיים על המותניים, מביט למעלה ומסדיר את הנשימה.

ואז אני שומע קול נשי מבוגר הולך מאחורי ואומר – "ממש יפה בפארק הזה! אנשים נוסעים על אופניים, רצים, הולכים, משחקים בכדור עם הילדים…"

כמובן שנתפסתי על המילה ‘רצים’ – היא דיברה גם עלי. אני חלק מהנוף שאותה אישה אהבה! חלק מהתמונה שהיא ראתה, איזה מגניב להיות חלק מהנוף! עד אותו הרגע הייתי אורי המסכן שמכריח את עצמו לרוץ ותוך כדי הריצה רק חושב על קו הסיום ועל המרחק לשם. כששמעתי אותה מדברת הבנתי שבאותו הרגע לא הייתי רק אורי המסכן והעייף, אלא הייתי נוף עבור מישהו אחר. בדיעבד, אם הייתי חושב על זה תוך כדי הריצה, אולי אפילו הייתי מגביר קצת את הקצב כדי לעשות יותר רושם (:

התלבטתי אם להסתובב ולראות מי זאת שדיברה, אבל בסוף החלטתי להישאר כמו שאני ולא לקלקל את הרגע – הרי מבחינתה הייתי בתפקיד! הייתי הנוף. נתתי לה להמשיך בדרכה ולהנות מהפארק ומהמראות שהיא רואה – כולל אותי, אצן מלידה! (מה שהיא בטח חשבה לעצמה…).

בשלב זה הנשימה כבר היתה יותר טובה. הסתכלתי לצדדים וראיתי את כולם משחקים, הולכים, רצים ונחים. ראיתי את עצמי בין כולם – עומד גאה כמו חייל שסיים עתה מסע כומתה – ותורם לנוף של הפארק! התמונה הכוללת שראיתי שם באמת היתה מקסימה.

בימים הבאים התחלתי גם אני להסתכל על הנוף. להסתכל על האנשים סביבי ועל עצמי ביניהם. לאן אנחנו הולכים (או רצים…), איך אנחנו מתנהגים ואיך אנחנו נראים. איפה אנחנו עוצרים, ממה אנחנו מתרגשים ואיך אנחנו שמחים כשאנו צוחקים. איזה אנשים יפים! איזה עולם מיוחד!

היום אני לומד יותר ויותר שהחיים בנויים מהרבה תמונות של רגעים בודדים – בפארק, ברחוב, בעבודה, בבית, עם משפחה וחברים  –  ואם כך הם החיים, הייתי רוצה להרגיש בדמי כל רגע ורגע ולהיות בו במלוא עוצמתי! הייתי רוצה ללכת זקוף ברחוב ולהנות מזמן ההליכה. הייתי רוצה להיות עם חברים ולצחוק גם אם אין סיבה. הייתי רוצה להרגיש את הגוף פועל ואת הלב פועם במהלך הריצה!

גם לגבי רגעים קשים ופחות נעימים צ’רלי צ’פלין היה אומר:

"Life is a tragedy when seen in close-up, but a comedy in long-shot"

הייתי רוצה לצפות על חיי ולחיות אותם בו זמנית.

להסתכל על עצמי מהצד ולראות כיצד אני הולך בין ההמונים – להיות חלק מהתמונה ולצפות בה מהצד באותו הרגע!

הייתי רוצה להנות מההסתכלות על עצמי כחלק מהנוף ולחייך כל הזמן עבור עצמי ועבור אותה גברת – שאולי שוב עוברת בסביבה ונהנית גם היא מהתמונה שהיא רואה…

 

יום נפלא,

אורי לוי

מאמן אישי ומדריך מדיטציה

 * לקבלת המאמרים ישירות למייל יש להירשם באתר : www.orilevy.com

 

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *