ימי הקורונה מאלצים את כולנו לשבת בבית, בחדר, בדירה - להתקרקע, לא לזוז, לא לפגוש, לחשוב, להתכנס, להתבודד. עינב חן, כתבת מופלאה עם ספר בדרך (!), עוברת את הימים בבית הוריה, מה שגרם לה קצת לחטט ולסדר – ולהזכר במסע שלה בהודו, בימילים שכתבה, לפני שש שנים, כשהכל היה נראה אחרת
כתיבה: עינב חן | עריכה: סיגל קריב
ימים טרופים כאלה, כשיש המון זמן פנוי לסדר ולנקות את הבית החיצוני והפנימי שלנו, נתקלתי במחסן של ההורים במחברת צבעונית מאויירת, עטופה בשקית בד בריח נאג צ'ומפה.
פתחתי אותה בשקיקה וקראתי את הדף הראשון שהחזיר אותי 6 שנים אחורה, לימים בהם השמיים היו פתוחים. כמה נעים לעצור את הטירוף שקורה בחוץ ולצלול אל עבר זכרונות מתוקים, אל עבר מילים מלאות בהתרגשות וחוסר וודאות. ואולי זו תזכורת עבורי, לקבל את אינספור סימני השאלה שנמצאים סביבי בימים האלה, לנשום דרכם, לעבוד איתם ובעיקר לשחרר את הרצון לדעת. יש המון ריפוי באי וודאות, כשמוכנים לקבל אותה, הלב נפתח וניסים מתחילים לקרות:
״דף לבן ועליו שורות ריקות. מחכות בקוצרוח למגע הדיו שלי. אני פותחת את המחברת החדשה שסיאן קנתה לי לפני הטיסה וקוראת את העמוד האחרון, בו היא השאירה לי מכתב פרידה מרגש, מלא בחיבוקים ואהבה. אני תמיד קוראת את העמוד האחרון. גם בספרים חדשים. מן פאטיש לא ברור ואולי קצת מתחכם שלי, לדעת את הסוף, להיות החתולה הסקרנית, לשים את הספר בצד לכמה ימים, לשכוח ממנו ולהתחיל מחדש.
יש 2 דברים שאני הכי אוהבת בעולם: ריח של דפים חדשים וסימנים.
את פרח החיים קעקעתי על פרק כף שמאל, שיזכיר לי שכל המעגלים בחיי מחוברים זה לזה וכמו קסם, אחרי שהוא התקלף והחלים, עיניי פגשו בו לעיתים תכופות, על תקרות של בתים, חרוט על צלחות, מוטבע בנוף חיי, כמו מסמן לי שהגעתי למקום הנכון, בזמן הנכון.
ארזתי את כל מה שנראה לי חשוב למסע הראשון שלי ביבשת האינסופית הזאת, ששמעתי עליה כל כך הרבה: מעט בגדים, נעלי טיפוס וכפכפים, כמה ספרים שלא הספקתי לסיים, מטענים, צבעי עפרון, חצי ארון תרופות, אינסוף קרמים וסבונים, ועוד כל מיני פתרונות יצירתיים שלי לשאלות שמתחילות לצוץ כשיוצאים למסע ארוך.. בסופו של דבר המשלוח הראשון שעשיתי מהודו, הכיל חצי מכל הדברים שהבאתי איתי מהארץ. הודתי שזלזלתי ביכולת הנשית של ההודיות להסיר שיער מהמפשעות ושלחתי את כל השעווה הביתה בלחיים סמוקות.
אבא שלי שלח אותי עם משפט המחץ שלו "סוף מעשה במחשבה תחילה" לדרך, לימים הבנתי שבהודו, צד ימין של המח מנומם לחלוטין, אין סוף, הלב מנווט את הדרך, וכך נוצרת עשייה.
על המטוס, אני מתקשה להדק חגורה, כל הבטן שלי מתפוצצת בפרפרים צבעוניים ואני מחליטה לוותר על ארוחת הפלסטיק העשירה שהדיילת הרוסייה הציעה לי בחיוך מלא שיניים מרוחות באודם ומתחילה לחשב את הצעדים ל12 שעות קונקשיין שיש לי במוסקבה. כל המטוס דובר רוסית ותת המודע שלי מתחיל לאסוף את כל שברי המילים שאספתי בטיב טעם בתור לקופה הראשית.
בערב האחרון, לפני שעזבתי את הארץ, קיבלתי טלפון מחברה שביקשה רשימת מכולת נכספת של מצרכים מהודו, כתבתי את הכל בפתק קטן, למרות שחצי מהמילים לא הבנתי. לפני שהיא נתקה היא זרקה לי משפט "נבי, תשאירי את הבלבול והפחד בארץ, קחי איתך את מנהלת ההפקות המדהימה שאת ותתחילי להפיק לעצמך את הטיול המדהים ביותר". כל פעם שנתקפתי פחד או בדידות, המשפט הזה קפץ לי לתודעה, עיניי נפקחו, שיניי התחדדו ויצאתי לעולם כמו אמזונה אמיתית.
למרות שכל המטוס הדיף מהרינג, חמוצים ומיונז ומי שעלה עליו, ככל הנראה נשאר לקנח את הנחיתה בוודקה מקומית, אני ידעתי שיהיה בסדר ואת ה12 שעות הבאות אני לא אעבור לבד.
בדרך יציאה מהטרמינל, חיפשתי קפה הגון ווהחלטתי להתייעץ עם אישה מקומית. היא הרימה את ידה אל עבר הדוכן הקרוב והצביעה על צד שמאל של האולם. על שעון היד שלה היה חרוט פרח החיים בזהב. חייכתי חיוך מלא שיניים קטנות ואמרתי לה תודה בכל השפות שהכרתי. היא צחקה בהתפלאות, היא לא ידעה, שעבורי היא הייתה חץ מדויק אל עבר התחנה הבאה שעשתה טוויסט רציני בעלילת הסיפור שלי.
הודו מקבלת את עינב
לטוויסט קוראים אמיר, בחור ישראלי שפגשתי בדרך לדוכן הקפה ויחד החלטנו ל"קרוע את מוסקבה" עשינו את כל מה שתייר ממוצע היה עושה. שיחות נפש בעברית ברכבת התחתית מבלי להתחשב בשפה המקומית, הצטלמנו עם כובע פרווה בנוסח רוסי, שתינו וודקה ב12 בצהריים והתמקחנו על מחירים של בבושקות בשוק התיירים.
חזרנו לשדה, שיכורים ומרוצים כשפנינו מועדות אל היעד הבא. דלהי.
התעוררתי בבהלה מריח פלסטיק מוכר וכמעט שסירבתי שוב הפעם…
על המפית היה ציור עדין של פרח החיים ואני התמסרתי לארוחת הטיסה הטובה ביותר שאכלתי בחיי״