איטה מלכיאלי האמיצה החליטה לנסוע פעם ראשונה להודו בגיל 57 והיא כותבת לנו על זה
טיול להודו
בעקבות תמונות של האחיינית שלי שהיתה בהודו וצעירים אחרים, החלטתי גם אני, למרות גילי 57 לצאת למזרח, ללא תוכנית בנויה, פשוט לזרום.
את התחלת המסע-טיול עשיתי עם שותפה מהארץ, כשהתוכנית להיות בהודו כ-4 חודשים בדרום הארץ.
קבענו להיפגש בג’ייפור ברג’סטאן ולא בדלהי, כי שותפתי שכבר היתה בהודו, ניסתה להקל עלי שלא אקבל שוק. האמת, בג’ייפור ממש קיבלתי שוק מהרעש, מהצפיפות, מהלכלוך, אבל התחלתי להנות מהצבעים, מהאנשים, מהמבנים. אחרי שמיצינו את העיר, כ-4-5 ימים עברנו הלאה. היינו בארבע ערים ברג’סטאן ואני לא אחזור אליהן ואני גם לא ממליצה לאחרים.
משם עברנו לדלהי ולא למומביי כי באותו היום היה שם הפיגוע. בדלהי שותפתי החליטה לחזור לארץ ואני… החלטתי להמשיך בטיול לכיוון הדרום.
בפעם הראשונה נסעתי ברכבת לילה, למרות כל הסיפורים על גנבים והמון הודים. הכל עבר מקסים והגעתי לוארנסי. שם הייתי שבוע ימים, פשוט לא רציתי לעזוב. משכו אותי הטקסים כל ערב: המוסיקה, התנועה, האוירה מסביב, נהר הגנגס ברקע. הייתי מהופנטת בערבים וביום מהמוסיקה בסימטאות של שיעורי נגינה בסיטאר ובטבלה.
המשכתי לפורי במדינת אוריסה. עשיתי 5 ימי טיול לאזור השבטים: בקרתי בכפרים, חילקתי סוכריות ועוגיות לילדים, ביקרתי בבית מורה בכפר וראיתי את הפשטות בלי טענות, ילדה ישבה על הרצפה והכינה שיעורים. הנשים יצאו פעם בשבוע ב-3 לפנות בוקר ברגל והלכו כארבע שעות עם סלים על הראש כדי להגיע לשווקים ולמכור את התוצרת שלהן. הן היו לבושות בסארי בשלל צבעים, בנזמים ובשרשראות.
.jpg)
בפורי ישבתי על גג המלון, היו שם ריקודים ושירים הינדיים מקסימים של תושבי tanuja . לבושים בתלבושות מיוחדות. בשלב מסוים המופע הופסק ע"י שוטר שרצה כסף מהצד.
שוחחתי עם מנהל המלון מיטו על סיור לקונרק למקדש השמש מהמאה ה-13 והוא הבטיח שיארגן לי למחרת היום. ב-15.12- גיליתי שהסיור יהיה על הקטנוע של מיטו. אני בשוק! אני על קטנוע? מתווכחת קצת ולאחר אזהרות: תיסע לאט ובלי לעקוף עולה. בהתחלה החזקתי חזק את הברזלים מאחור ושקשקתי, לאט לאט השתחררתי ובאמת היה כיף. שלחתי תמונות שלי על הקטנוע הביתה והם חשבו שאני משוגעת.
הנה עשיתי זאת בפעם הראשונה, אך לא האחרונה.
רציתי לראות עוד ועוד מקומות, ועוד פולחנים במקומות הקדושים ולהיפגש עם עוד אנשים ולא להישאר במקום אחד להרבה זמן. בנסיעה בכל עיר הצטרפתי לטיולים מקומיים של הודים ותיירים, באוטובוסים שהדלת המרכזית פתוחה ועוזר הנהג עומד שם וכל הזמן צועק ומשמיע קולות והנהג יורק מהחלון.
ב-31.12.08- הגעתי באוטובוס תיירים בסביבות 4 לפנות בוקר להתרעננות קצרה וב-5 כבר יצאנו לקאניאקומארי- קצה זנבה של הודו, מקום המפגש של מפרץ בנגל,האוקיינוס ההודי והים הערבי.
.jpg)
ראיתי עם מאות תיירים זריחה מדהימה על הימים ואז ניפגשתי עם ויפול (בחור הודי שהכרתי באחד הטיולים ולקח אותי תחת חסותו והזמין אותי לחתונתו שלצערי בגלל הויזה לא יכולתי להגיע) וחיכינו בתור לסירות שיקחו אותנו למקדש בלב הים. התור היה ארוך מאד, אז לימדתי את ויפול איך נוהגים הישראלים שנדחפים בתור. הוא שיתף איתי פעולה. היה זה יום ארוך ומתיש, לאחר טיול של יומיים. הרגליים שלי נפוחות ואני מתה להגיע למלון ולהרים רגליים.
במדינת קראלה זכיתי לחוויות שיט בסירה בתעלות המים: שקט, שלווה, מסביב בתי כפרים, נשים מכבסות בנהר, עצי קוקוס רבים. ממש הכל פסטוראלי. זכיתי לראות מופע קאטאקאלי- שבו השחקנים מתאפרים מול הקהל, מספרים נושאים הינדיים בתנועות מדויקות בידיים ובהבעות הפנים, תוך תיפוף ושירה.
.jpg)
גולת הכותרת היתה ב-13.1.09- התעוררנו אני וחברתי מהארץ, שהצטרפה אלי) ב-5.15 בבוקר.
נהג חיכה לנו. חשבנו שהוא יקח אותנו למיניבוס או אוטובוס, אך לא, הוא יהיה נהג פרטי שלנו למשך יומיים. הגענו למונאר ומרחוק ראינו בית צבוע כחול עם נוף ירוק מסביב. התברר שזהו הבונגלו שלנו. הטבח הכין לנו ארוחת צהריים תאלי טעים. יצאנו לחצר עם פרחים ועצי פרי. אחת הפועלות קטפה פולי קפה לסל. מסביב נוף מדהים. מרחוק הר מושלג. הכל ירוק. צעקתי: אני רוצה להישאר כאן לתמיד. היינו 8 ימים במדינת קראלה, לשם ארצה לחזור, פשוט מזכירה לי את שוויץ.
.jpg)
רציתי להמשיך ולהישאר בהודו. גיליתי שאני יכולה להיות ספונטאנית, להנות ממקומות, אפילו לא מאד נקיים, להנות מאנשים, למרות הניסיון של ההודים כל הזמן לשקר, ולהנות מהמזון: נהדר כמעט לא לאכול בשר, ולא ממתקים, אפילו אם האוכל מעט חריף.
כל ערב ישבתי עם אדם חכם (זו אני) ולהחליט מה לעשות ביום הבא.
בעקבות אילוצים עזבתי את הודו אחרי חודשיים וחצי (המשכתי לארצות אחרות במזרח), אך הבטחתי לעצמי שאני עוד אחזור!!!
ואכן אחרי שנה וחצי חזרתי לטיול אחר, מאורגן יותר, 3 אנשים, עם נהג פרטי לצפון הודו, עם המון חוויות ושו רצון לעוד ועוד…מחכה לטיול הבא.