אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. הנה שורה שמגניב לתאר. לא, לא באמת. אולי נרשום שהיה מצחיק? לא, לא זורם. אולי נרשום בסדר הפוך? גם לא... איך אפשר לתאר חוויה של חצי שנה באופן כל כך יצירתי? אני באמת שואלת... תהיי אותנטית, אבל בדיעבד - יש דבר כזה בכלל? אז אני אנסה, בפשטות.
המסע שלי להודו התחיל לפני הרבה שנים. אני זוכרת שהייתי בת 23 שכבתי במיטה עם בעלי וקראתי מגזין של "חיים אחרים". מדפדפת ומעלעלת ופתאום מגיעה לכתבה של בחור צעיר שטייל בהודו. בצד שמאל למטה תמונה קטנה של חופי גואה. וואוו גואה- האנשים, החופים, המסיבות, החופש, ככה באמת חיים אחרים?
נדמה היה לי, שלי זה כבר לא יקרה. אני? בפאזה אחרת לגמרי. נשואה, עבודה קבועה, משכנתא… איפה אני ואיפה טיול ארוך בהודו. זה יישאר בגדר פנטזיה, והרי אני אלופה בלפנטז. החיים שלי אז, כמו שאני זוכרת אותם, היו תגובה למה שקורה בחוץ. לא יודעת להחליט, מפחדת לקחת אחריות. זורמת כזו. "מממ זו לא באמת אשמתי, יצא ככה, לא משהו, אז הציעו לי להתחתן, בסדר.. תגידי כן.. תחשבי חיובי, תזרמי!".
אבל דברים לא תמיד זורמים. לא אוהבת, כן אוהבת, נשואה, גרושה, עבודה, לימודים, הכל טוב, הכל לא טוב, טוב עבור מי? עבורי? מי אני? אני בכלל זורמת… כנסי פנימה, תבדקי מה את רוצה… מה זה להיכנס פנימה? אין לי שמץ. רק הרוחניקים בטח מבינים את זה. אני לא רוחניקית, אני רק רוצה שיהיה טוב.
מה את רוצה? אני רוצה לטוס להודו. אז סעי להודו… אבל אני לא יכולה, אני עמוק בעבודה והפסיכולוגית אמרה לי שאני כבר לא ילדה קטנה אחרי צבא. אז מה את רוצה? לטוס להודו. למה? לא יודעת. ככה. נראה לי שכיף שם. יש שם חופש. אז תתפטרי. אני מפחדת. ממה ? מהעתיד. זה לא פשוט. אבל אני רוצה פשוט. איפה פשוט? בהודו… אז סעי להודו. טוב אני נוסעת. מפחדת? אחושילינג.
דע מאין באת
מרץ 2012. אני בהודו. אני ופזית – חברה טובה שלי שהגיעה לשלושה שבועות. השארתי את כל מה שאני מכירה מאחור. התנתקות מוחלטת. כל האנרגיה מתמקדת בדבר אחר. בהודו. המקום הראשון אליו הגענו היה חוף פלולים – אין תיירים אין אנשים, המקום ריק. ממש לא כמו שדמיינתי. איפה כולם? איפה המסיבות? איזו שנה אנחנו? איפה מה שמספרים? טוב, רק הגענו וההתלהבות בשיאה.
אז מה עושות? מתארגנות. אבל ממי? אין פה אף אחד… יסמין אמרה לי לא להתארגן לבד, עדיף שלא. שבחורים יעשו את זה. "היום אנחנו מתארגנות" היא אומרת. ויהי מה.
אני אוהבת את הראש שלה, היא מחליטה ועושה, יש לה אמונה כזו . ואני? אני זורמת…
יושבות בבר קטן רואות הודי חמוד עם כובע, מדבר עם תיירת. הוא נראה סבבה. "אני אתחיל לדבר איתו שיחת חולין כזו, וכשיהיה נייס תבואי בשאלה. סבבה?" סבבה. שיתוף פעולה אדיר. הנה עוד 10 דקות הוא מארגן לנו טולה קטנה. אפשר לחזור לחדר ולעשות מה שאנחנו עושות הכי טוב. נתפוצץ מצחוק. כי אתמול אחרי 12 שנה סופסוף התפטרנו, והיום אנחנו בפאקינג הודו!
גואה הייתה נחיתה רכה. למרות שלא היו אנשים בכלל, זה היה ירח דבש מתוק. שלי, של פזית ושל וויליאם, גיטריסט הולנדי בן 60 שלרגע קטן חשבתי שאני מגשימה חלום עם מארק נופלר. אבל לא. אחרי גואה, האמפי המהממת ופושקר המגניבה. עד לפושקר, השתדלתי שלא לחשוב על מה הלאה. בפושקר כבר התחלתי להרגיש אחרת. לא הכרתי אנשים שאוכל להמשיך איתם כשפזית תעזוב, ולבד? מה זה לבד? לא מכירה. התחלתי לדאוג, אז החלטתי לקחת את עצמי לטייל בשוק, לבד. פעם ראשונה.
וואלה, זה לא היה נורא. הסתובבתי לי בשוק, עושה כאילו אני בנונשלנט שלי. כשבפנים אני מזמרת לעצמי: מי זאת זאת?? מסתובבת לה לבד בהודו? מבסוטה. הכרתי בחור הודי חמוד, הציע לי צ’אי, הציע להראות לי תמונות שלו מטראק בהודו והציע להראות לי שקיעה יפה. "כן כן.. מה כל כך מוזר שהוא ירצה להראות לתיירת שקיעה יפה? למה תמיד לחשוב שהוא רוצה דברים אחרים? שהוא רוצה לגעת? אולי הוא באמת רוצה להראות לתיירת חמודה כמוני שקיעה יפה?". נשמע תמים? יכול להיות, כי הוא באמת הראה לי שקיעה יפה, והוא כן ניסה לנשק אותי, אבל שטויות, אז הבאתי לו תמרור עצור והכל טוב.
פזית עזבה אחרי יומיים, והמשכתי לטייל עם הדר, בחורה בת 22 , ראש טוב, מרתקת, שהתפצלה מכמה חברה שטיילה איתם. לא יודעת, היתה בה מעין אדישות קלאסית כזו שממש ריתקה אותי. היינו חולקות שתיקות כאלו שהייתי חושבת לעצמי "מה יש לה לחשוב כל כך הרבה? מה זה העומק הזה? היא בטח רגילה ללבד שלה. יאללה מה כ"כ מפחיד בלבד הזה שכ"כ מעסיק אותי. מה יש שם בעומק של העומק של העומק של הנשמה שאף פעם לא ביררתי?"
המשכנו לג’יסלאמר בראג’אסטן. העיר הזהובה. מה אני אגיד לכם, מדהים! הרגשתי כאילו עוד שניה אני רואה את אלאדין מקפץ על החומה הענקית הזו או אולי אני אמצא איזו מנורה עתיקה ויצא איזה שד, ואז אני אגלה שהשד לא כזה נורא..??
השד באמת לא כזה נורא. הטיול התחיל לזרום. לקחנו טיול גמלים למדבר ונשארנו לישון שם לילה אחד, אני, הדר ועוד שני הודים מוסלמים. אין כלום מסביב, שקט מוחלט חוץ מהפעמונים בצווארי הפרות והעיזים. וואו. אני רוכבת על גמל, באמצע מדבר, באמצע ג’איסלמר, באמצע ראג’אסטן באמצע הודו עם שני הודים מוסלמים. ו….הכל קול.
התחילו לרדת טיפות גשם. והוא אומר "אל תדאגו, אם ירד גשם חזק יש לי במה להתכסות"… ואנחנו מבינות שהם מאורגנים משהו משהו. ובואו אני אגיד לכם משהו, לא משנה כמה נבין שלהודים יש את הדרך שלהם בכל דבר, תמיד אנחנו נדמיין מפותח יותר. אז בטח יש לו אוהל והנה יורד גשם חזק. והוא מוציא אותו, אבל זה לא אוהל, זה כיסוי מפלסטיק מלא חורים. הוא פורס אותו על החול ואומר לנו בואו תתכסו. אז עברנו לג’יפ. עד שהגשם יפסיק. והנה, אני מוצאת את עצמי שמה אוזניות, שומעת מוסיקה, וכותבת ביומני שלי. מי זאת זאת, מתחילה ליהנות מהשקט?
השעה 4 בבוקר. הוא מתעורר ופותח את הדלת, ושואל אותנו אם אנחנו רוצות עכשיו לישון בחוץ? אני בפנאן בתוך הג’יפ ומסביב ברקים בקצב מסחרר, נעים וחם לי. אני עכשיו אצא לישון בקור הזה רק בשביל החוויה? חחח לא נראה לי. נתראה בבוקר. 6 בבוקר, קמות לראות את הזריחה על איזו דיונה. אחח הודו המהממת. איפה הייתי עד היום?
דע לאן אתה הולך
הטיול כמו שדמיינתי..התחיל. התחלתי להכיר אנשים, ופתאום אני מסתכלת על עצמי, אני חיה, החיים שלי עכשיו בהודו. לא מכירה שום דבר אחר. רחוק מכל המוכר והידוע. שונה מהאפי שכולם מכירים, שאני מכירה, פתאום אני עושה משהו אחר, שונה ממה שאני רגילה. אני מכירה את עצמי אחרת. ואני מתחילה להבין, למה הודו…
אני זוכרת כמה ימים לפני הטיסה קראתי כל מיני טיפים ומאמרים של אנשים על הודו, לקבל קצת פרספקטיבה על כל העניין ואני זוכרת שמישהי כתבה על הטיול שלה לבד להודו ועל כמה שאין מה לפחד ושאת אף פעם לא לבד אלא אם זה מבחירה. אבל כן מצאתי את עצמי לבד, ולא תמיד מבחירה, אבל יש משהו אחר בלבד הזה. וגיליתי אותו בהודו. והפחד. הוא קיים, אי אפשר לא לפחד כשיש פחד. התחלתי לטייל, עם הפחד, פשוט העברתי אותו צד. וכל ההסתכלות על הטיול השתנתה. זה כבר לא איפה ועם מי. התחלתי ליהנות מהמחשבות שלי, מהפרשנות שלי, מההסתכלות שלי עלי, על הודו, על הארץ, על האנשים, על משמעות החיים, הכל התחיל לקבל פרופורציה אחרת.
גיליתי מה מיוחד בה. הודו מאפשרת. היא מאפשרת משהו אחר. וזה לא בגלל שהיא זולה ולא בגלל שיש בה שפע, וטבע ורוחניות ופשטות… זה הכל ביחד. הכל ביחד מאפשר משהו אחר.
התחלתי להנות מהדרך.
אז לרישיקש נסעתי באנרגיות אחרות. של מטיילת.
אני והדר שכרנו חדר עם מרפסת מדהימה שצופה לכל נהר הגאנגס, וכל בוקר אני ולוקי, מטיילת בת 60 פלוס שכבר פעם שניה בהודו, יושבות על קפה של בוקר ומדברות על החיים. זה הזמן לשיחות סקייפ עם החברים והמשפחה. אז שניה לפני, אני אעצור אצל באבא שיבא, ואקנה ממנו קצת ג’ארס, כאילו אני קונה שוקו בדרך למכולת… כי זו הודו, והיא מאפשרת. ומותר שם. והכל טוב.
הכרנו חברה מגניבים עם גיטרות ושמחת חיים, ויצאנו לטראק של 4 ימים. טראקים זה לא הקטע שלי, בכלל ספורט לא מדבר אלי כרגע, אבל יש כוחות, אז עושים את זה. כי באתי לעשות דברים שאני לא עושה בדרך כלל. כי הודו- יוצאת מן הכלל. ואני? גם אני מאפשרת. בסוף הטראק החלטתי, אני רוצה לבד. אני נוסעת לדרמסלה לבד, אני, המוצ’ילה והגיטרה החדשה שקניתי.
אני? לבד? מי היה מאמין… מי זאת זאת??
לכל מקום אליו הגעתי הפכתי אותו לבית הקטן שלי, הייתי פורקת את המוצ’ילה, זורקת את הבגדים בחדר, על המיטה מפוזרים כמעט תמיד: גיטרה, mp3, ספר, פררו רושר, נחשים חמוץ מתוק בשביל האיזון, ג’וינט, בקבוק מים ויומן המסע שלי…
דרמסאלה שלי.
בדרמסלה כבר באתי לידי ביטוי יותר ויותר, קצת פחות מפחדת, קצת יותר נוכחת, בהוויה שלי. וכשאתה יותר נוכח אתה מושך אליך את מה שמדבר אליך. אז הכרתי אנשים מסוג אחר, תיירים וישראלים כאחד, התחלתי שיגרה מהממת. היה לי את החדר שלי, את המסעדה האהובה עלי, את היומיום שגורם לך פשוט להשתנות. קמתי כל בוקר בידיעה שמשהו גם היום ישתנה, לטוב או לרע, כי גם אותם אפשר להגדיר. חיים אחרים!
משהו בלב שלי רצה לצייר, ואיכשהו נתקלתי במודעה על קורס בציור אינטואיטיבי, 3 ימים סה"כ ויאללה… נשמע לי משהו שפותח את הנשמה. את האמת, קיבלתי פרספקטיבה אחרת על עצמי, הרי אני כבר בתוך המסע של מי אני מה אני. מה יותר טוב מזה? נפתחתי… הוא אמר לי שיש בי אש כזו שרוצה לצאת החוצה, ואני לא מאפשרת לה, שאני צריכה ללמוד איך לבוא לידי ביטוי, כלפי עצמי. ומה שיעזור לי הוא להיות בתנועה, לתת לנפש להיות. ומה שמתעורר בי לעשות. לאפשר-איזו מילת קסם זו.
אחרי דרמסלה המשכנו למנאלי, טיילתי עם בחור שפגשתי שלמשך חודשיים היה החבר שלי בהודו. לקחנו חדר בתוך היער שבעצם בתוך ציור יפהפה, במקום ששומעים בו רק את הנהר. ממולנו, הר עצום שבמשך שבועיים רק אותו רואים על הבוקר. ולמעלה שורה של עצים כמו חיילים אחרי מלחמה, מסתכלים לראות מה יש שם למטה. ובאופן פילוסופי אני אגיד, שגם למטה מעניין. אחרי חודשיים של ביחד, החבר שלי בהודו חזר לארץ, ושוב הגיע הזמן לטייל לבד, בפרידה עצובה בטירוף ועם פחד אני ממשיכה הלאה. אז נסעתי לכפרים בפרווטי ושם, הלבד הוא באמת לבד. חיכיתי לזוג חברים שיגיע מהארץ ועד אז…
אז עברו עלי המון חוויות, טובות וכאלה לא פשוטות, רציתי לשקלל מה היה שם, איפה אני עכשיו, מה קורה איתי. אני עצובה שזה נגמר אבל שמחה שזה ממשיך? צריכה קצת את הלבד. וכשהנפש רוצה לבד היא תיקח אותך למקום ותדאג שלבד תהיה ולצאת לא ממש תוכל, כי יורד גשם, ואף אחד לא בחוץ וככה זה. אז הלבד הזה הוא באופן מוזר לא ממש מבחירה, אבל לגמרי מבחירה. מבולבלים? גם אני..
5 ימים לבד בקלגה, מצד אחד גמרו אותי, מצד שני – וואו. עוד אסימון נופל, עוד תובנה מעניינת, עוד ועוד עומק. מפה אתה יכול רק לעלות. זוג חברים הגיע לטיול של חודש, מחצית מהזמן טיילנו יחד. אני כבר לקראת סוף הטיול, התלבטתי אם להאריך, כי מצד אחד, רוצה להמשיך ולמצות עד הסוף, מצד שני הרגיש לי שאפשר כבר לחזור. מה עושים? החלטתי להאריך בחודש. בשבוע האחרון פגשתי עוד זוג חברים ויחד יצאנו למסלול 5 ימים בכפרים מהממים בקינור. ומשם דלהי.
בדלהי הרגשתי אחרת. מין זרות כזו, כאילו שאני לא מבינה מה קורה. אני יושבת בחדר קוראת ביומן וחושבת: איפה כולם? זה באמת קרה? זה מרגיש כמו דמיון. איפה לולו הצרפתיה המהממת? איפה הדר? וניק? ואביחי? אני רוצה את דרמסלה שלי. אני רוצה שוב לא לדעת מה יהיה מחר…
אבל עכשיו, אני יודעת מה יהיה מחר, מחר אני טסה. והפחד עולה שוב. "אני חוזרת למוכר ולידוע? אני חוזרת לחיים ה"אמיתיים" כמו שכולם אומרים? ומה יהיה הלאה? אני אמצא עבודה ואכנס לשיגרה? והפקידה בלשכת התעסוקה תסתכל עלי בעיניים של "יופי לך שטיילת לך חצי שנה כשכולם עובדים… חותמת?". לא פשוט.
כשתיכננתי את הטיול, לא חשבתי על מה יהיה כשאחזור, לא היה לי מושג שיהיה לי חור בלב.
לא הכינו אותי לזה. וכן זה פחד, וכשאתה מתגבר על פחד מסוג אחד, זה לא אומר שהוא לא יבוא בתחפושת אחרת. הרגשתי חצויה, מצד אחד, עצובה עד כדי שבא למות ומצד שני התרגשות מהמחר.
ומה שנשאר:
חזרתי לארץ. איך? אנטי. אנטי הכל, האנשים, הדעות, התפיסות, הצרכנות, המורכבות, הזמן, הלחץ, הכל עורר בי אגו של "מה אתם יודעים על החיים? עד שלא תעשו מסע ותקבלו פרופורציה, לא תבינו לעולם". מעין שיגעון גדלות, או אגו טריפ. "אני יודעת מה טוב.. אתם לא".
חזרתי לדירה שלי, התיישבתי והתחלתי לבכות. מה קורה איתי? אני בלתי נסבלת. כלפי עצמי. התחילו לי חרדות. אין לי שום עוגנים, הרגשתי תלושה מהמציאות. בטח שחשבתי לחזור, נו מה? אבל אין לי כסף, וזה גם ממש הזוי. כי עכשיו לטוס יהיה כמו בריחה. כי לטוס לבלות לא עושים מתוך מצוקה. וכן, הרגשתי מצוקה. אף אחד לא יכול להבין אותי. פחדתי לשחרר את הטיול. אם אני אשחרר אותו, אז אין שם משמעות. כל הערך העצמי שנבנה וגדל בי, יהיה חסר משמעות.
אחרי ימים ולילות של מחשבות אינסופיות, ושחזורים של חוויות, מלוות בכאב, אחותי אמרה לי: תסכימי לשחרר. את פה, אבל את חיה שם. הודו תמיד תישאר לך בלב. גם לי היה קשה, אבל היא עדיין פה בלב.
מרגש? לאללה. כי למדתי לשחרר… לאט לאט, הסיפורים שהיו מלווים בכאב הפכו לשמחה. כי באופן מאוד לא צפוי, חייתי חיים אחרים, טיולים בטבע, מסאז’ים בשפע, קניות, מסיבות, ציירתי על קירות, טיילתי ביערות, סקס על הגגות, שיחות על רגשות, שיחות על גמדים, כוכבים נופלים, התאהבתי, תמכתי, נתמכתי, גיליתי, דיברתי עם היקום, ביקשתי, קיבלתי, לא קיבלתי, שיחררתי, למדתי, התעליתי, התאהבתי בנופים, באנשים צבעוניים, כאלה ששרים מהלב, כאלה מלאי כאב, שיחות עמוקות, פילוסופיה בלי סוף, פסיכולוגיה ברופי, משפטים שנשארים איתך, משפטים שעוזבים אותך, שקיעות מטורפות, זריחות ירח, רחיפה מעל ההימלאיה, סקס במפלים, נשמתי לבפנים, שמתי זין, שמתי פודרה.
אז מה שנשאר הוא הידיעה שאני אף פעם לא לבד, כי יש לי עולם שלם בפנים שהוא רק אני, והוא ייחודי, ואת היכולת לעשות מכל מקום בית, רק אני והמוצ’ילה, שמכילה את כל העולם הפנימי שלי ו… Welome home.
והיום, אוספת את כל מה שהיה, אוהבת את מה שקיים, ועודני חיה. ובמבט לאחור, נגעתי בהימלאיה.
נכתב באהבה רבה.
אפרת ברוש.