צחי חנניה חזר זה עתה מה"קרקס ההודי", כפי שהוא מכנה אותו, ומשתף את הקוראים בכמה תובנות ובשינוי שהודו גרמה לו לעבור
יש בהודו פרדוקס פנטסטי בעיני, הבנתי אותו בשעה שישבתי מול באבא בפושקר.
אני יושב מול הבאבא וחושב פרקטית, חושב בישראלית.
איפה הוא ישן? איך הוא מתחמם בחורף? מה הוא אוכל? אבל שאלה אחת ניקרה בראשי יותר מכל: "איך באבא מחליט שהוא באבא?" הוא מסתכל עלי בחצי חיוך ועונה: "לא החלטתי שאני באבא, תמיד ידעתי שאני כזה"
הודו היא כמו שיר קלישאתי שמתנגן ומילותיו תופסות אותך בדיוק ברגע הנכון. לפעמים כשדברים גדולים עלינו אנחנו מחפשים תשובות אצל אחרים. החכמה ההודית דווקא מלמדת אחרת, היא מלמדת על למידה מתוך עצמך. זה נשמע די פשוט אבל זה הרבה יותר מורכב.
"איך באבא מחליט שהוא באבא?" (צילום: שירה קליינהאוז)
אנחנו, במיוחד אנחנו, גדלים בחברה תבניתית, חברה של כותרות ותארים. חברה בה קומתך נמדדת ביחס למי שמימינך ומשמאלך- חברה יחסית .
אם תחשבו על זה רגע ,זה די מוזר. זה מוזר לבקש תשובות מאחרים כשהתשובות נמצאות אצלך. כי גם כשאתה מבקש בעצת מישהו או הולך למטפל מקצועי שיאמר לך מה לעשות, והוא מכוון אותך איך להגיע להשלמה או פתרון אבל הפתרון, בסופו של דבר, יגיע ממך .
ראיתי בהודו חיילים שלי מהצבא שצרחתי עליהם את גרוני לפני 4 שנים ושתיתי איתם קפה ,פגשתי מכרים וחברים רחוקים שבעבר לא חיבבתי במיוחד ויצאתי לטייל איתם. אני מבין שהמציאות דינאמית, היום אני המפקד שלמעלה ומחר החייל שזוחל יכול להיות הבוס שלי בעבודה. הגלגל מתגלגל. הכול בתנועה מתמדת והיחיד שהולך לישון איתי כל לילה בחיים ומתעורר איתי בכל בוקר הוא אני.
"תמיד ידעתי שאני כזה" (צילום: שירה קליינהאוז)
יש להודים פרצוף שלם כזה, שליו. חצי החיוך שלהם ונענוע הראש מצד לצד מסגירים חיוביות פנימית שאנחנו יכולים רק לקנא בה. קטונתי מלהכליל או לגבש דעה שלמה ומוגמרת, אבל בכל זאת, אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שסוד הקסם של ההודים הוא שבניגוד אלינו הם מרוכזים בעבודה פנימית, בשינוי ושיפור עצמך במקום בשינוי ושיפור כל מי שסביבך. וכאן הפרדוקס, וזה מה שלמדתי שדווקא השינוי והשיפור האישי הוא שייטיב עם הכלל ועם החברה ולא להיפך.
חזרתי מה"קרקס" ההודי עם שק ובו כמה מתנות גשמיות לחברים ולב מלא במתנות רוחניות לעצמי. אז בהזדמנות זו ,אני מאחל לכולנו שתהיה לנו שנה שבה נהפוך את עצמינו ליותר טובים לעצמינו ולעולם.