ביום חם ולח, יצאנו להרגיש קצת הודו למרות שאנחנו בישראל. החום והלחות תרמו לאווירה. המקום: דרום תל אביב, ולא סתם דרום תל אביב, אלא לא פחות ולא יותר – איזור התחנה המרכזית, נווה שאנן. ההשראה: במקום שיש הודים יש גם אוכל הודי! המסקנה: יש ועוד איזה יש! אבל לא כדאי בשישי.
כתיבה: נטע ארזי ונגה פסו
צילום: נגה פסו
לא המיין באזאר
מדרחוב נווה שאנן הוא כזה שידע גלגולים רבים. ביניהם: מעצמת נעליים, תקופה של פיגועים, בית גידול לנרקומנים ועסקי בושת וכעת בגלגול הנוכחי שלו- מעצמת העובדים הזרים של ישראל. עם זאת, בתור מי שתמיד פחדה להסתובב שם (נטע) כל העניין של העובדים הזרים דווקא מוסיף פתאום סוג של חן לאיזור, כי ההרגשה היא שאתה נמצא בארץ אחרת ושהיית צריך להחתים דרכון כשבאת לכאן. רוב השלטים על העסקים פה כתובים בשפות שלא ידענו לקרוא, ומשהו פה מרגיש מאוד מסקרן, כי הקצב פה הוא שונה. אנחנו לא רחוקות ממרכז תל אביב, אבל צמחה פה מדינה שלמה.
וכך התחיל הסיור שלנו במדינת התחנה המרכזית, שפתאום נראית כמו הודו הקטנה. מתי יתחילו לנסוע כאן בריקשות? בתוך ערימות הבגדים והפיצ’יפקעס גם אנחנו מצאנו דברים שהתחשק לנו לקנות. נטע חשבה לקנות יומן, אבל גילתה שהיומנים הם משנה שעברה. עוד סממן של הודו – מה זה זמן אם לא המלצה…
יומנים מהשנה שעברה. הכי הודו!
לרגע חיכינו לילד ההודי שיעבור בין האנשים וינסה למכור עט-פנס, ללא ספק ההמצאה האחרונה והכי חשובה (כך זה נראה) שיש להודים להציע למטיילים. הסתובבנו בין מוצרים לרכישה שפרוסים על הקרקע. אם בעל ה"חנות" היה הולך לרגע, לא בטוח שאפשר היה לדעת שמדובר בדברים לקנייה ולא בערימת זבל.
כלב משועמם הביט בנו מתחת לכיסא, שני אנשים שיחקו שש בש והתעלמו מאיתנו לחלוטין. דווקא אלו שלא רצינו שיביטו בנו, הביטו בנו. הרגשנו שונות, ממש כמו בהודו.
כלב משועמם הביט בנו, שני גברים ששיחקו שש בש התעלמו
בחנויות שבסביבת המדרחוב, בין הרחובות לוינסקי – יסוד המעלה – ראש פינה, מצאנו את ההודו האמיתית (זאת אומרת הכי אמיתית שמצאנו בארץ). "אום" קיבל את פנינו בכניסה, פוסטר מבוליווד ותמונה של הטאג’ מאהל. מדפים שלמים מלאים בכל מיני סוגי קטורת, וטיקות צבעוניות לרוב. גן עדן של ממש למתגעגעים להודו. גם אוכל הודי לא חסר פה – חמוצים ממנגו בסגנון הודי, גהי (חמאה הודית), ואפילו חטיפי עדשים.
התחלנו בחנות "Little India" ("הודו הקטנה"). היו שם רטבים לטנדורי, חטיפים הודיים ידועים, דגים מיובשים וכמובן המון המון תבלינים!
ללכת לאיבוד בדרום תל אביב ולהגיע להודו הקטנה…
נכנסות לאווירה 🙂
נטע מחפשת את החטיף ההודי האהוב עליה
ואיך אפשר בלי תבלינים
מכיוון שהיה יום שישי, החנות החלה להתמלא, כמות ההודים בחנות לא הייתה מביישת אף חנות בהודו, וכן – גם הצפיפות וההודים מסביב גרמו לנו להרגיש יותר ויותר בהודו.
כשהלחץ בקופות גדל, אום (הבעלים של החנות) ואשתו המליצו לנו לבוא בפעם הבאה באמצע השבוע.
חזרנו לרחובות שנראים קצת כמו המיין באזאר בניו דלהי, ורק מעט שלטים בעברית הסגירו את העובדה שאנחנו עדיין בישראל.
רוכלים וקונים בכל מקום, ממש כמו בשווקים בהודו
עברנו בשדרות של רוכלים המציעים הכול מכל למכירה על המדרכה, עד כדי כך שבקושי נשאר לנו איפה ללכת. היה קשה שלא לדרוך על החנויות המאולתרות, אבל הצלחנו להגיע לצד השני. ברחוב המקביל חיכה לנו על חלון הראווה של החנות אחד האלים ההודים, וככה גילינו סופר הודי נוסף!
חברות הודיות כמו הימלאיה, טייגר באלם ואמול, אישרו שאכן נחתנו בהודו בפעם השנייה היום.
מוצרים עם תווית בעברית ומוצרים עליהם כתוב בהינדית, תפסו את עיננו. קנינו "מי עדן", אבל למען האמת התחשק לנו שיהיה כתוב עליהם "מים מההימלאיה" כמו שכתוב על בקבוקי המים המינראליים בהודו.
סמוסה ומי עדן. כשהודו פוגשת את ישראל…
הבעלים של החנות היה מאוד נחמד (ואפילו נתן לו כרטיס הנחה למסעדה ההודית "אינדירה" ואמר שנגיד שאנחנו חברים שלו), קוראים לו אבנר, או לפחות ככה סיפר לנו, אבל אין ספק שהוא הודי, ועל כך העידה גם סבלנותו לנוכח ההתלהבות והפשפוש שלנו במוצרי החנות והצילומים הרבים שלנו לאורך השיטוט בחנות. נהנינו לשמוע את אבנר מדבר בהינדי עם הלקוחות, לשמוע את הניב ההודי המוכר, מילים כמו "מילגה", "סאבז’" ועוד שנשמעו כל כך מוכרות ונעימות למי שכמונו מתגעגע להודו.
אבנר סיפר שהדגים שהוא מוכר בחנות מיובאים מהודו בהקפאה. אלה דגי מקרל, ולמרות שיש אותם בארץ, אבנר מייבא אותם וההודים קונים ממנו אותם.
חוץ מדגים קפואים, אפשר לקנות סמוסה בקופה, וגם ממתקים הודים צבעוניים ומתוקים.
סמוסה וממתקים הודים חיכו לנו בקופה
חינה לשיער ומשחת שיניים להלבנה (Vicco), חיכו לנו בוויטרינה ההודית הקטנה שמתחת לקופה. ממש כמו בהודו. מאחורי אבנר היו עוד כמה וכמה תמונות של אלים מהמיתולוגיה ההודית, וגם גביע זהב. לא ברור על מה ולמה, אבל כמו בהודו, הכול הגיוני והכול יכול להיות.
גאנש וחברים על המדפים בחנות ההודית של אבנר
.jpg)
גביע זהב בחלון הראווה, בלי סיבה ברורה ובלי לשאול שאלות על מה ולמה
הריחות הזכירו את הודו, ההתנהלות בשאנטי הודי, והאנשים, הודים. לא רצינו ללכת. לחזור לרחוב הרגיש קצת כמו לנחות בארץ. אבל איזה כייף שאפשר להיכנס לחנות ו"לחזור" להודו בהינף דלת. הודו בתל אביב, היא אומנם לא הודו, ואין פה הרים ירוקים או חופים מטריפים, אבל את כל המוצרים ההודים האהובים אפשר למצוא, ואווירה הודית בהחלט יש!
הודו.jpg)
 (2).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)