חינה, דליים של מאכלים צבעוניים, ותינוקת אחת קטנה בכפר ציורי אי שם ליד ג'ייסלאמר. מיכל רוזן הוזמנה לביתו של בעל המלון שלה, ומצאה את עצמה לפתע בעיצומן של חגיגות הענקת שם לתינוקת שזה עתה נולדה
כתיבה וצילום: מיכל רוזן
ג'ייסלאמר, עיר בלב המדבר, העיר הזהובה. בסמטה קטנה אופיינית, מלון. פול-האוואלי. בעליו, מנו, נעים, חייכן ואיש שיחה. מנו מספר על הכפר בו הוא גר, על אישתו וילדיו. הם נישאו כשמלאו לו 15 ולה 12 שנים. הוא לא ראה אותה לפני ולא אחרי החתונה, רק כעבור ארבע שנים. שאלתיו אם יקח אותי לכפרו לפגוש אותם, לראות את ביתו וכך היה:
כ-8-10 קילומטרים מג'ייסלאמר, מרחק נסיעה קצרה על אופנוע, המדבר משתרע מכל עבר, קברי מהראג'ות מפוסלים באבן, מספר מבנים, רובם מלונות מפוארים ואפילו תחנת חיזוי מזג אויר אחת בדרכנו לכפר. בכניסה לכפר מנו מנופף לדודתו הלבושה סארי ורוד, כשבדיוק חזרה מהשדה. זוהי קאסטת הפאלחים, החקלאים. סמטאות צרות, בתים זהובים וצנועים, ילדים מנופפים לשלום ולפתע בית שאינו דומה לקודמיו ולא לבאים אחריו – ארמון קטן בלב הכפר. זהו ביתו החדש של מנו, משפחתו תעבור לשם בעוד כארבעה חודשים. הוא, אישתו, ילדיו, אימו ומשפחת אחיו הצעיר.
הכפר. מדבר משתרע מכל עבר
בהמשך נצא ביתו הנוכחי, כמו כל יתר הבתים במרכזו חצר מרובעת, כל חדרי הבית סוגרים אותה כמסגרת תמונה. אם תביט מטה רצפתה מצויירת, מעל כיפת השמיים. בחצר זו ישנו כל יושבי הבית בלילות הקיץ החמים, תחת חופת הכוכבים הבלתי נגמרת. דרך הדלת נשמעים קולות ילדים נרגשים, בקצה החצר קבוצת נשים צוחקת. כולן לבושות סארי צבעוני, מלאות עדיי זהב. הנשואות הזקנות יותר, מלבד הטיקה המסורתית, עונדות צמידים מעל למרפקן עד לכתפן כמנהג המקום.
כל ילד בתורו רץ למתלה הבגדים שבפינה, מוציא משקית בגדים חדשים, ממש בגדי חג. האם הגיע איזה סב מרחוק והביא מתנות? כולם מתרגשים. יושבים עוד רגע ואחד הילדים נקרא על ידי מנו להוביל אותי לאחד הבתים השכנים. עוד חצר מרובעת, אך הפעם תכונה רבה מורגשת בחצר, מנגינה הודית, ניחוח קטורת ובישולים. מסמנים לי להיכנס לחדרון קטן. תינוקת בת כשבוע בידי נערה צעירה המושיטה לי את הילדה לאחוז בה. לתינוקת נקודה אדומה במרכז המצח, בעין השלישית, אליה דבוקים שני גרגרי אורז. הגעתי לחגיגת הענקת השם לתינוקת שזה אך נולדה.
סירים ענקיים. עמוסי כל טוב
בחצר, איש לבוש טורבן מנגן על כלי דמוי פסנתר מזמורים הודים. לידו איש שלוב רגליים, לבוש לבן מבעיר פרחים, קטורת ואף פירות בערימה, ממתין לתשובת האלים, הם יגלו לו את שמה. בינתיים, הנשים מתכוננות, מציירות חינה אחת לרעותה. בפינה אחרת, איש מכין צ'פאטי ל-200 שאיש שיגיעו לחגוג.
בחדר פינתי סירי ענק עמוסי כל טוב, סיר עם לאסי מלוח, סיר עם מיקסד ואג', סיר מלא באורז כתום וסיר מעורר הישתאות על כל מאות כדוריו האדומים-כתומים-מתוקים, גולאב-ג'מון.
גולאב ג'מון. כדורי זהב מתוקים
הילדים מתרוצצים, מתרגשים, משחקים, מבקשים עוד תמונה ועוד אחת. מגיעים אורחים רבים, מטפטפים פנימה, מוזמנים לשבת ולקבל צלחת גדושה בכל התבשילים, בינהם הגולאב-ג'מון. מפתיע, הגולאב ג'מון הוא חלק מן הארוחה, אוכלים אותו בין ביס לביס, כאילו לרענן את הפה מכל עושר התבלינים.
נערים עוברים עם ארגז מעמיסים לצלחות עוד צ'פאטי, חלילה שלא יחסר, בדליים מובילים את תבשיל הירקות ומוסיפים לסועדים, כך גם עם האורז. שוב, הגולאב ג'מון מקבל תפנית משונה, עוברות נשים, עוברים גברים, ומכניסים לפה של הסועדים כדור נימוח. מנהג שכזה, להאכיל זה את זה מתוק.
חינה ותכשיטים. הנשים מתכוננות ומתרגשות
התכונה עוד רבה בחצר, מנו מסמן שהגיעה העת לצאת לכיוון האוטובוס לפושקאר, מותיר בי זיכרון מתוק של גולאב ג'מון ותהייה מה יהיה שמה של התינוקת שהחזקתי קרוב ללבי – האלים טרם הודיעו את שמה.