נעמי ENY ירקוני הייתה מאלו שטיילו בהודו בזמן שהקורונה פרצה – ויועדה לה יחד עם מטיילים רבים נוספים, טיסת חילוץ ״ספיישל״ רק עבורם, כששדה התעופה סגור הרמטית! נעמי עשתה תיעוד של כל מסע החילוץ, כולל סרטונים מכל החוויה המטורפת הזו!
כתיבה וצילום: נעמי ENY ירקוני | עריכה: סיגל קריב
ביומי האחרון בהודו כשהכל כבר (כמעט..) וודאי –
הסתדרתי לבד ובזכות אנשים שונים, לעבור מסע מטורף של שבוע מדרמסאללה, בזמן הסגר – ועד לדלהי – יעד טיסת החילוץ. יחד עם החברים החדשים שלי מימי ההסגר האחרונים בדלהי, עברנו מחסומים, הגענו באמצע הלילה, הכל סגור. ועל הכל משלמים מראש ורק ברופי.
יום 1: מגורשים ממלון אחד לאחר
יום 2: נעולים מבפנים בשרשרת כדי שלא נשבור סגר ונסכן את הבעלים בקנס.
יום 3: השוטרים דופקים בדלת המלון, לבדוק שסגור – אז המלון מוחשך שלא יידעו שאנחנו שם. סגרו לנו את המים בברזים על מנת להשתיק פעילות ואין צוות.
יום 4: סופסוף ״אמסלם-טורס״ מודיעים שהטיסה תצא לפועל! (אבל בעיכוב של יום)
יום 5: אנחנו מקבלים 4 כפות אורז ליום ו- 2 כפות יוגורט אחרי תחנונים. מי שלא עישן עד אז למד לעשן כדי לסתום את הרעב – כי טבק לפחות היה לנו הרבה.
רגע אחרי שפתחו לנו את מנעול השרשרת בדלת המלון, יצאנו אל אור-יום, בדרך לנקודת ההסעה. לא איכפת לנו מאף שוטר שיחליט לעצור אותנו – כי 500 מטר נוכל כולנו יחד לרוץ עם המוצ'ילות ולהגיע לאיסוף שייקח אותנו לשדה התעופה.
.jpg)
לא לדאוג – שניה אחרי הקליק שמתי עליי מסיכה
לאחר חצי קילומטר ברגל, עם הציוד – האוטובוס חיכה לכל מי שהגיע מהאזור
מרססים אחרינו את המדרכה בנקודת האיסוף להסעה
מחסום משטרה עצרו את האוטובוס. בדקו. אישרו. המשכנו.
שדה התעופה היה ריק לגמרי. העגלות מסודרות במתקן. מחשבה עברה: סגור או פתוח? אבל אף אחד לא אומר אותה. מוזר לראות עגלות ריקות. געגוע צובט לצפיפות הרגילה של הודו, שנעלמה.
כולם יורדים בשקט לשים על הגב מטען אחרון מהודו. להפעם.
עייפים, רעבים ומלוכלכים אבל מול דלתות השדה שנפתח רק עבורנו – כבר אפשר לשיר. אז החברים שמו רמקול עם שירים ישראליים ועישנו כולנו סיגריה אחרונה ביחד…
יש המון מקום גם לחישוק וגם לצלחת מעופפת. אנחנו לבד בשדה, אבל ביחד מדמיינים בסבלנות ''אולי.. קפה ומאפה'' אחרי הבידוק בדיוטי פרי?
אבל הדיוטי פרי סגור בחבלים, עיתונים וניילון דביק. הלכה פנטזיית ה-''קפה הפוך, חלש, הרבה קצף, עם חלב סויה בבקשה – אבל מעט''.
בכלוב העישון עם אוויר ושמיים דרך הגדר – אחרי תנאי הסגר רק בתוך המלון – זו בהחלט הטבה שמרחיבה את הלב.
הפעם הזאת, בדרך לגייט כבר לא צריך למהר לסיים סיגריה, או לשמור על עירנות לכריזה שלא קיימת… יש רק אותנו והטיסה תמריא רק עם כולם.
כל הטיסה, אנשי הצוות היו בין הוילון האדום של המחלקה הראשונה, לתא הטייס – ודיברו אלינו מהרמקול. הפעם ממש לא עניין אותם להכנס בינינו כדי לוודא מי חוגר ומיישר את הכיסא בהמראה ובנחיתה – ואת האוכל בקופסה השאירו לנו מונח על הכיסא לפני שעלינו בכלל. מינימום מגע ואני חזרתי להיות רעבה תוך שעה. מודה שאחרי 6 שעות כאלו, שקלתי גם ״לסחוב״ את קופסת האוכל של אלו שנרדמו מעולפים מתשישות בלי לגעת בה.
המוח לא עובד לי מרגע הנחיתה – אז שכחתי להגיד תודה למי שהביאו לי את הרכב אולי כי בסיטואציה לא נורמאלית הם זרקו אלי את המפתח על המידרכה. למרות הכל ובזכות רבים מתחלפים מקומיים וישראלים שסייעו בכל מכשול – נגמרה הדרך ואנחנו 3 ברכב נידחסים על המוצ'ילות בפעם האחרונה. לבידוד של כל אחד בדירה שלך.. מרגישים מבודדים פתאום מכל מי שכאן ומבינים שיש לנו 14 יום לעכל לבד בשקט – מה לעזאזל, כל זה היה?