יואב אמן סיטאר – פרק 1

כתיבה: יואב פקטה | עריכה: סיגל קריב

אנחנו חולקים אתכם פה רגע יפהפה שהיה לנו בהודו הטובה לפני חצי שנה. אז אי אפשר היה לדמיין את היום. והיום?  היום קשה לזכור את  הילדות ששרות בבית הספר, תנועה לאן שרק חפצה נפשנו והחופש שרק הודו מאפשרת,  כל אלו נראים רחוקים שנות אור.  המצב הוא אחר בכל העולם, גם בהודו גם בישראל.  אנחנו התברכנו בלהמשיך את המסע שלנו כאן ולהיות בהסגר במקום יפה ומעורר השראה בהרים. הדבר שהכי מכביד על ליבנו לצערנו הוא המודעות לקשיים שיש בארץ..

אנחנו נמשיך לשתף אתכם ביופי ובקשיים של המסע שלנו כל עוד הוא מתמשך וגם לתת לכם את הפרספקטיבה הצרה של החוויה האישית שלנו מכל המסע המטורף הזה.

איך הכל התחיל?

הגעתי להודו גוזל, בן 21 לפני 13 שנה, והתאהבתי בה אהבה גדולה. בטעמים, בריחות, בנופים, במקדשים ובעיקר באנשים. אתם יודעים, אתם בעצמכם התאהבתם. ובין כל האהבות הגדולות שלי שם, התאהבתי אהבה גדולה ודורשנית בסיטאר. למרות שאני מנגן על גיטרה מגיל 9, לא הבנתי למה אני מכניס את עצמי. כלי שחותך את האצבע, שהישיבה בו כואבת, כלי גדול וכבד. וקשה מכך, מבנים מוזיקליים שהם כל כך שונים מכל מה שהכרתי עד אז. פשוט ללמוד שפה חדשה, לא רק כלי חדש. וכך, בגיל 21 בוראנסי, ממש המקום בו אני נמצא כרגע – התחלתי ללמוד כלי ושפה חדשים שעתידים לשנות אותי ואת חיי.

עברתי הרבה גלגולים עם הסיטאר, לא תמיד התמדתי באותו המידה. אבל לפני 7 שנים מצאתי את הגורו שלי, דודו אלכביר הכביר, ומאז אני נמצא בהתמדה, ובידיעה ברורה שאני רוצה לחזור להודו. רוצה, משתוקק, נחנק מרוב רצון.

בחיי בארץ עבדתי בסטארט אפ יומיים שלושה בשבוע, כאקטיביסט. התקשיתי מאוד לראות את המצב בארץ, את השיח והלחץ. כל יום שעבר הלחישות של הודו התגברו עד שהבנתי שהגיע הזמן לצאת למסע. ג׳ינג׳, בת זוגתי בשלוש שנים האחרונות, שאוהבת את הקרקע בישראל – חששה מהשינוי, אבל החליטה להצטרף ולתמוך. וכך, בגיל 35, שחררנו את העבודות, את הדירה, את ההרגלים, את הקהילה. ובאנו למאמא אינדיה. האם הגדולה, הפורייה, החומלת, המורה, המחנכת, המאתגרת, המפליאה במתנותיה.

אני פה כבר חצי שנה. נתקע כחודש באותו מקום. כל פעם מתאהב מחדש ואז עוזב. ובכל מקום שאני מגיע הסיטאר ואני מגיעים למרחב ועושים קסמים, פותחים את הלב בצלילי הזרימה/ראגה. יש מרחבים שאין בהם אנשים, ככה אני מנגן לעצמי על הגג, צופה בהימלאיה. ויש מקומות שבהם אני יוצר שיתופי פעולה עם מקומיים או עם מוזיקאיים מטיילים אחרים. יש זריחות ושקיעות שצובעות את הרגע, יש צלילי רוח ונהר שמשתלבים בהרמוניה עם הנגינה. אני בהודייה להודו, ולמוזיקה ההודית, לסיטאר, לגורו שלי ולכל אדם שמנגן איתי ומקשיב לי מנגן, שמח לשמוע מילה טובה או לראות ניצוץ של התרגשות, וההודים כפרה עליהם לא מקמצים לא בחיוכים ולא בפרגונים ובמחמאות.

מחזקים את החוויה הזוגית והמוזיקלית

ג׳ינג׳ הגיעה חודשיים אחריי להודו, אחר כמה ימים בדלהי הגענו לקאסר דיווי המעוררת השראה בעוצמתיות. הפגישה המחודשת לא עברה בצורה חלקה. הזמן עשה את שלו וגם הודו יצרה פער, אני כבר הייתי בהוויה ההודית וג׳ינג׳ עדין באנרגיות הישראליות. ואנחנו, כזוג שמקפיד על כנות רדיקלית לפני נוחות, עברנו תקופה מאתגרת. על נופי ההימלאיה הגשנו אחד לשנייה פצעים וליטופים. אהבתה ומסירותה של ג׳ינג׳ ריככו אותי ובנופיה האלוהיים של ההימלאיה מצאנו את עצמנו כל היום ביצירה, אני מנגן ויוצר מוזיקה וג׳ינג׳ כותבת תסריט.

גרנו בקאסר בבית חמוד, שעל גגו נהננו מנוף מהפנט ישר אל ההימלאיה. מולנו היה בית ספר יסודי שבו כל בוקר שמענו את הילדות והילדים שרים מנטרה, ובהמשך היום לומדים יפה ומשחקים בחצר שלהם הסמוכה לגג בו רבצנו. יום אחרי יום, השלנו עוד מעצמנו ומצאנו אחד את השנייה, עם אהבה מחוזקת ממשיכים את הדרך ביחד ועם כוונה לעשות סרטונים שלי מנגן בהודו.

עוד חסרי ציוד והבנה בדיוק איך ומה, עשינו בכמה בקרים יפים ניסוי בצילום ראגה על רקע ההימלאיה המפוארת בזמן זריחה. בוידאו הראשון שאנו חולקים איתכם הוא מאחד הבקרים המופלאים האלו.

וכבונוס, ביום האחרון שלנו בקאסר דיווי היפה – אותה לא רצינו לעזוב אי פעם, – כמה מהתלמידות, מתוקות מדבש קראו לעברי: ״היי מיסטר, פליי סומסינג״. הזמנו אותם לבוא אלינו וניגנתי את גיאנטרי מנטרה המוכרת לבנות ששרו אותה, וזהו הסרטון השני אנחנו חולקים איתכם. רגע מופלא וטהור שלשמחתנו יש לנו זכרון יפהפה ממנו…