ים של חוויות

בחלומותיי הפרועים לא דמיינתי לעצמי שאתחיל את מסעי בהודו בלנסות לא לטבוע בשיטפון פתאומי במדינה מוסלמית שבחצי ממנה פרוסים שלטי "הצילו את עזה"… אז הייתי בקשמיר, ועבור תיירת ישראלית זה לא המקום האידיאלי להישאר בו חודש. למרות זאת אינני מצטערת על אף רגע.

המסע שלי התחיל כשנחתתי במיין בזאר המפורסם, וכמו שאתם מכירים את המיין בזאר- זהו מקום המשמש לדייג של תיירים כמונו. לצערי או לשמחתי, או גם גם, נתפסתי בחכה הטעימה של הודי אחד שהציע לי שלל חוויות קסומות במדינה שנחשבת בעיני המקומיים "גן עדן עלי אדמות" – קשמיר.

 

"גן עדן עלי אדמות?". אגם "dal lake" בסרינגר, קשמיר

הסוכן שפגשתי ברחוב ההומה לקח אותי אל חנות קטנטנה בסוף סמטה חשוכה (די מלחיץ, כן). חנות שבכלל לא נראית כמו סוכנות אלא יותר כמו חנות סמים קטנה שמפוצצת בפסלים ושלים מפשמינה לשם הסוואה. לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי להיכנס כדי לשמוע מה יש לו לומר. הסוכן התגלה כבחור צעיר ומתוק שעובד עבור משפחתו כדי לממן להם בית חדש לכבוד נישואיו של אחיו. הוא היה כה נעים הליכות והתרגש בהסבריו על כמה שמשפחתו מקסימה והמקום בו הוא חי בטוח ביותר לישראלים. לא יכולתי לסרב להצעתו כשהוא שופך עליי אלבומי טיולים מעוררי השראה, נכון?
למחרת כבר מצאתי את עצמי בדרכי לגן עדן. תודה לאלים- נחתתי בשלום והגעתי לאחר שעה של נסיעה לאחד המקומות הקסומים ביותר שראיתי בחיי.

 

"אחד המקומות הקסומים שראיתי בחיי". המקום בו שהתה נועה

 

אני חייבת להודות שבהתחלה די חששתי ממראה כל המוסלמיאדה שסבבה סביבי, אך די מהר התרגלתי לנוכחותם והתחלתי לחוש בטוחה. המשפחה של הסוכן הצעיר התגלתה כמשפחה באמת מקסימה. אנשים טובי לב שכל חייהם מבוססים על תיירות. מצאתי את עצמי בידיים חמות ומחבקות, למרות שהדתות שלנו כביכול לא חברות. אז לאחר שהתמקמתי בגן העדן ומצאתי עוד בחור ישראלי לחלוק איתו חדר חשתי רעב לחרוש את קשמיר, אך לצערי ירד מפל מהשמיים שלא אפשר את הדבר.

שבוע שלם ישבנו כולנו בתוך הגסט האוס (שהוא בעצם סירה), שיחקנו קלפים והתפללנו שהמבול האכזרי יעשה לנו טובה וילך לנוח טיפה. אך לצערי הרב הזרימה השמיימית נמשכה ולאף אחד מהתיירים כבר לא הייתה סבלנות. אני המשכתי לקוות שאולי עוד נזכה בטיולון קטן בהרים.

 

"מצאתי את עצמי בידיים מחבקות". נועה ובנות המשפחה המארחת

השעה הייתה 3 בבוקר. הממשלה הודיעה שהמים בסכר האגם עלו ושישנו סיכון למחלות אם המים יעמדו זמן רב, לכן חובה על כל משפחה לחתוך את חבלי הגסט האוס שלה מהקרקעית אחרת השטפון עלול להטביע את כולנו.

אוקיי, מה?? אני לא בטוחה שאני מבינה קשמירית! המשפחה החלה להילחץ אך ניסתה לשמור על קור רוח בזמן שאחד מבני המשפחה סיכן את חייו כדי לשחרר את הסירות. חבלי מתכת עפו באוויר, הדק מהעץ עליו נהגנו לשבת נעלם וביתם הפרטי של המשפחה שקע מתחתינו אל מצולות האגם. תוך פחות מארבע שעות מצאנו את עצמנו כולנו על סירה בודדת, מתפללים לחיינו, ואני רק תוהה לעצמי איך בכלל נקלעתי לברוך שכזה?

 

"השטפון עלול להטביע את כולנו". בית המשפחה בשטפון

עבר שבוע מתחילת השטפון והגענו למצב שבו המשפחה גרה איתנו באותו גסט האוס כי לצערנו ביתם שקע, וכולנו מנסים לשרוד יחדיו.
יום יום יצאנו עם השיקארה (סירה בקשמירית) לעיר בניסיון להשיג מזון ומים. המוני משפחות מצאו עצמן טובעות והעיר הייתה בהחלט מלכודת למוות בטוח. לכן רק האמיצים יצאו אליה, כי הסיכוי להיחלץ משם היה גבולי. למזלנו המצב באגם עוד היה סביר ורוב המשפחות הצליחו להינצל בזמן. אך המשפחות שלא נחלצו מצאו עצמן ישנות בתוך השיקארות שלהן כשסככה מעץ ועלים בלבד מגנה עליהם.

לא עבר זמן רב והליקופטרים החלו להופיע מכל עבר, שולחים אספקת מזון ועזרה רפואית לכל מי שמרים את ידו וזועק מכאבים. לצערי הרב משפחות שלא קיבלו מספיק מזון ועזרה רפואית איבדו את יקיריהן תוך זמן קצר, ותינוק בן שנה הלך לעולמו בגסט האוס מולנו.

 

"תינוק בן שנה הלך לעולמו בגסט האוס לידנו". ההליקופטרים שהגיעו לחלץ

באותה התקופה לא הייתה לי אף דרך ליצור קשר עם משפחתי, כיוון שכל החשמל בעיר נפל לכן אימי לא שמעה ממני שבועיים וחצי שלמים. למזלי הייתי במצב בריאותי תקין, שטה לי מעל המים דגה חפצים ואני חייבת להודות שבשלב מסויים זו הייתה ממש חוויה, עם כל הסיכון שבעניין.

אז עברו שלושה שבועות מאז שהשטפון הכה בנו, רוב התיירים מסביב נסו על נפשיהם ואני הייתי בין היחידים שנשארו כי משום מה הנאמנות תפסה בי.   אחרי הכול התגוררתי עם משפחה שספגה קשה את האסון, והם היו חסרי כל לחלוטין… לכן גם לא יכולתי לעזוב. הרגשתי שהם כמו משפחה עבורי, גם אם אנחנו בקושי מכירים והם בעיקר אנשים מאוד טובים. גם כשהם היו עמוק בבוץ, הם עדיין עזרו לשכנים מסביב בכל מה שהיה ניתן. בין אם זה אוכל, מים ואפילו נקיונות.

 

"הייתי בין היחידים שנשארו". ההרס בעיירה לאחר השטפון

חשתי שאני עושה את הדבר הנכון בכך שנשארתי. אך לעומתי, מישהי בצד השני של הגלובוס חטפה מכך שבץ. ברגע שאמא שלי תפסה אותי בטלפון לא רק שהתרגשתי נורא כי לא דיברנו שנה, בנוסף מצאתי את עצמי מקבלת על הראש כי מבחינתה קשמיר מסכנת את חיי והיא אוסרת עליי להישאר שם דקה נוספת. אז היא יצרה קשר עם הקונסוליה הישראלית בדלהי שיבואו לחלץ אותי מהאסון.

לאחר שסירבתי לה, להליקופטרים המחלצים ולמחלות המדומיינות באגם, מצאתי את עצמי נשארת שבועיים וחצי נוספים, עד שאמא החליטה שהיא באה לקחת אותי משם בעצמה.

אז כן, אמא הגיעה להודו. לבסוף נפגשנו ברישיקש, לאחר שהסתיימה לה התקופה הפרועה. היא הייתה די כעוסה אך שמחה לראות שאני שלמה ובריאה. טיילנו חודש יחד לאחר מכן. היה מדהים!

 

"באה לקחת אותי משם בעצמה". נועה ואמה בהודו

 

אז אמנם לא ממש טיילתי בקשמיר וראיתי מקומות אך למדתי המון על נתינה בין נשמות, כמה חשובה חברות בחיים, כמה חשובה המשפחה ואנשים קרובים. למדתי להעריך דברים כמו אוכל, מים, מקלחת ושינה. דברים שהייתי לוקחת מובן מאליו. דברים שהרבה אנשים מהאגם לא זכו לקבל כי הם איבדו הכול. למדתי בעיקר להעריך את החיים, כי ישנם אלו שאיבדו את שלהם. 

אז אני לא מתחרטת על אף רגע במסע הזה. מבחינתי, לכל דבר יש סיבה וכנראה שהייתי אמורה להגיע לשם. אני בהחלט לא אשכח אף רגע בשגעון שהתרחש שם, אני לא אשכח את המשפחה המדהימה שפגשתי, אני לא אשכח מה למדתי ואני בהחלט לא אשכח שבכל בוקר כשהתעוררתי שמעתי אייל גולן מבית השכן, ואת האמת? התגעגעתי 🙂

 

"לא מתחרטת על אף רגע " נועה בגסט האוס בקשמיר