כל כך הרבה דברים למדתי על עצמי בטיול הזה, כל כך הרבה מקומות , אנשים נפלאים שריתקו אותי ולימדו אותי, ועם זאת את הדבר הגדול שקרה בעקבות הטיול להודו, לא השכלתי להבין שזה קרה, אלא רק כמה חודשים אחרי.
שלושה עשורים מחיי חלפו להם בסוף חודש ינואר האחרון.תמיד חשבתי שזה יקרה אני ייפול לדיכאון עמוק ויבכה מרורים על הזקנה שפקדה אותי פתאום חשבתי שכשאבין שלא התגשמו כל הדברים שרציתי וחלמתי עליהם, תיפול ההכרה המציאות תחלחל ואני אפול למניה דפרסיה שתהיה מלווה בכדורים נוגדי דיכאון וגם לאחר שימוש ממושך אני ארצה לשים קץ לחיי.
שלושה עשורים חלפו להם ואיך לא השכלתי להיות מאושרת באמת?
חצי שנה לפני התאריך הגדול עזבתי עבודה של שלוש שנים, עבודה מסודרת ויציבה בחברת השקעות . הרבה זמן היה לי שם רע, וכאילו זה לא היה מספיק חיכיתי שעוד משהו יקרה בשביל שאני אדע שזהו צריך לקום וללכת. ואיך שאני חושבת כמה רע לי, הגיע ההחלטה לקצץ במחלקה שלי… מקריות ?
וכך מצאתי את עצמי ללא עבודה חצי שנה לפני יום ההולדת 30, כמעט ג’ורג מסיינפלד רווקה מובטלת וגרה עם שותף בת"א. לכאורה כל הסיבות להתחיל לקחת פרואזק.
תמיד חשבתי שבשביל להיות מאושרת מאושרת באמת חייבים לקרות כמה דברים: שיהיה לי משכורת מטורפת כדי שאוכל לקנות כל מה שיעלה על דעתי, שתהיה לי אהבה מדהימה כזאת שתגרום לרצות להישאר, ושתהיה לי עבודה שארצה ללכת אליה בבוקר. איכשהו תמיד חשבתי שעד שלא התקיים לפחות אחד מהדברים האלו אין לי סיכוי אמיתי להיות מאושרת באמת. וכך חלפו להם כמה שנים שחיכיתי שאחד ממקורות האושר יפציע בחיי בשביל שאוכל סוף סוף להיות מאושרת.
ופתאום קרה בדיוק ההפך כל מקורות האושר נעלמו אחד אחרי
השני, עבודה לא הייתה לי, אהבה כבר המון זמן לא מצאתי , וכסף טוב תמיד לא היה מספיק.
אז איך אני אמורה להיות מאושרת ? הרי לפי ההיגיון יש לי רק סיבות להיות אומללה.
דבר מוזר קרה בחודשים האחרונים לאחר חודש יולי "הנורא" ,לאחר ההפנמה על העתיד לקרות ולאחר חיפוש מסוים של עבודה, החלטתי לעשות פאוזה ולנסוע להודו.
להורים הסברתי שזה נורמלי בגיל 30 לנסוע להודו וגם ככה תקופת חגים קרבה ובאה ואין ממש עבודה עכשיו. ולעצמי אמרתי שאין דבר שאני רוצה יותר מזה, את החופש וההרפתקה שתוציא אותי מהשגרה האיומה של האבטלה.
כל כך הרבה דברים למדתי על עצמי בטיול הזה, כל כך הרבה מקומות , אנשים נפלאים שריתקו אותי ולימדו אותי, ועם זאת את הדבר הגדול שקרה בעקבות הטיול להודו, לא השכלתי להבין שזה קרה, אלא רק כמה חודשים אחרי.
תחושת החיפוש אחר האושר ליוותה אותי לאורך שנים גם שהיה לי רעיון מוזר לאיך אושר צריך להראות, עדיין חיפשתי אותו בדרכים אחרות.
מה שמדהים בעיני זה תחושת ההארה הפתאומית שתפסה אותי כמה חודשים אחרי שחזרתי מהודו, היא הייתה הארה פשוטה כל כך כמו כל ההארות, איך לא חשבתי על זה קודם?
שהייתי בהודו היה לי טוב הייתי מאושרת חופשייה לגמרי הכול היה פתוח בפני התחושה הייתה נפלאה האם היא קשורה למקום בו הייתי ? היום אני יודעת להגיד שלא.
מה שהיה כל כך נפלא וכל כך טוב היה קשור למה שאני תפסתי כמציאות.
הכול הסתדר שהייתי שם נסעתי לבדי ברחבי הודו ללא תחושת פחד בלי להכיר אף אחד ובלי לדעת מה יוליד יום. כל כך הרבה עלול היה להשתבש וזה לא קרה. הכרתי את האנשים הנכונים ברגע הנכון מבלי בכלל לנסות, היו לי שיחות מדהימות , והרגשתי נפלא! איך כל זה קרה ? האם עבדתי קשה למצוא את החברה, את השלווה, את המקומות והרגעים הנכונים ?
לא, הם מצאו אותי!
איך זה לא קורה לי כל יום בשגרה היומיומית של חיי מדוע אני לא חווה חוויות כאלה גם בחיי היום יומיום בת"א ? מדוע אני לא חשה נפלא כל בוקר?מדוע אני מחכה שיקרה משהו נפלא בחיי?
אולי בעצם צריך לשנות את הסדר במשפט, כל יום בחיי הוא נפלא!
מוזר לי וחדש לי לכתוב דברים כאלה, ויותר מזה להרגיש כל כך אחרת. מלאת אמונה ותקווה שהכול טוב. התהליך הזה הוא שינוי הדרגתי והוא הולך ומתחזק, אני לא אומרת לעצמי שנפלא – אני פשוט מרגישה כך.
השינויים שבחיי עוד יכתבו חלקם קרו, חלקם בדרך אבל הם בדיוק כמו שאני רוצה שהם יהיו ואין לי ספק ש הכול הולך לקרות.
זה תחושה מדהימה שהספק עוזב והאמונה משתלטת.